מתי נאשם בפלילים רשאי שלא להשיב לאשמה?

מתי נאשם בפלילים רשאי שלא להשיב לאשמה?
מאת: עו"ד שולמית קהלת אורן

במשפט פלילי על התביעה להוכיח מעל לכל ספק סביר את אשמתו של נאשם. לפיכך, התביעה היא זאת שנושאת בנטל הוכחת האשמה.

עם כפירתו של נאשם במיוחס לו בכתב אישום מתנהלת "פרשת התביעה" במסגרתה עליה להציג בפני בית המשפט את כל הראיות , לרבות עדים ומסמכים שונים שיש בהם כדי להוכיח את האשמה.

בסיום פרשת התביעה ולאחר הצהרת התובע כי "אלו עדיי", קמה לנאשם הזכות, במקרים המתאימים, לטעון "אין להשיב לאשמה" ובלשון סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח חדש], התשמ"ב-1982:

"נסתיימה פרשת התביעה ולא הוכחה האשמה אף לכאורה, יזכה בית המשפט אין הנאשם בין על פי טענת הנאשם ובין מיוזמתו – לאחר שנתן לתובע להשמיע את דברו בעניין..."

"אין להשיב לאשמה" הינה טענה שבבסיסה עומדת הטיעון לפיו אין לחייב נאשם להשיב לאשמה שמייחסת לו התביעה, שכן היא לא הוכיחה ולו לכאורה,  את אשמתו. במילים אחרות: בראיות שהביאה התביעה אין אפילו הוכחה לכאורית לביצוע העבירות המיוחסות לנאשם בכתב האישום.

הכוונה במושג "ראיות לכאורה" הינה כי גם אם ייתן בית המשפט את מלוא המשקל והאמון לראיות התביעה – לא יהיה בכך כדי לבסס את הרשעת הנאשם.

כאמור בסעיף המצוטט, טענת "אין להשיב לאשמה" יכולה לעלות גם ביוזמתו העצמאית של בית המשפט, אולם במרבית המקרים על הנאשם בעצמו לעלות את הטענה ולבססה כדבעי.

מתי קמה חובת הנאשם להשיב לאשמה?

בית המשפט העליון קבע בשורה של החלטות כי על מנת לחייב נאשם להשיב לאשמה על התביעה להציג בפני בית המשפט ראיות בסיסיות ביותר:

"...כדי לחייב נאשם להשיב לאשמה אין צורך אלא בראיות בסיסיות, אם כי דלות, להוכחת יסודותיה של העבירה שפרטיה הובאו בכתב האישום ודי בקיומה של מערכת ראיות ראשונית, המעבירה את הנטל של הבאת הראיות על שכמו של הנאשם."

ויש להדגיש, כי בשלב בו בוחן בית המשפט האם הובאו לפניו אותה מערכת ראיות ראשונית, אין הוא בוחן את משקלן של הראיות ו/או את מהימנותם של עדי התביעה; השאלה שעומדת בפני בית המשפט במקום בו הוא נדרש להכריע האם די בראיות שהוצגו לפניו בכדי לחייב את הנאשם להשיב לאשמה, הינה: בהנחה שכל החומר שהובא לפניו לחובת הנאשם יזכה במלוא האמון והמשקל, האם יהיה בו כדי לבסס הרשעה בעבירה המיוחסת לנאשם.
תשובה חיובית לשאלה זו, תביא להחלטה שיפוטית לפיה חובה על הנאשם להשיב לאשמה ותשובה שלילית תביא לזיכויו של הנאשם מהטעם של העדר הוכחה לכאורה.

יחד עם זאת, ישנם מקרים חריגים (נדירים) בהם יבחן בית המשפט את אמינותן של ראיות התביעה לצורך הדיון בטענה "אין להשיב לאשמה", כדלקמן:

1. במקרה בו לא הובאה עדות כלשהי להוכחת רכיב יסודי וחיוני של האשמה.

2. כאשר מסתבר בעליל כי ראיות התביעה הן כל-כך בלתי אמינות עד אשר אף ערכאה דיונית בת-דעת לא הייתה מסתמכת עליהן.

מתי תתקבל טענת "אין להשיב לאשמה?

כאמור לעיל, טענת "אין להשיב לאשמה" תתקבל במקרים בהם יקבע ביתה המשפט כי התביעה לא הוכיחה, אף לא לכאורה, את האשמה אותה ייחסה לנאשם בכתב האישום.

כך למשל, בת"פ 2705/07, ייחסה התביעה לנאשם עבירה של הסעת שני תושבים זרים השוהים בישראל שלא כדין (שב"ח).

בתגובתו לכתב האישום, הודה הנאשם כי הוא אכן הסיע את השניים, אולם בנסיבות שבהן לא חשד שמדובר בשוהים בלתי חוקיים בישראל.

לאחר פרשת התביעה טענה ההגנה כי התביעה לא הוכיחה את כל קשת האפשרויות המוכיחות שהייה שלא כדין בישראל.

בית המשפט השלום בירושלים מקבל את טענת "אין להשיב לאשמה" בקובעו כי על התביעה היה להוכיח העדר קיומו של רשיון לישיבה ארעית בישראל ממרשם האוכלוסין  או היעדר מידע אודות צווי ביניים המונעים הרחקה מישראל עפ"י המסוף המשטרתי. לדברי בית המשפט, התביעה הסתפקה בהגשת מסמכים השוללים היתר שהייה מטעם המת"ק (מנהלת תיאום וקישור) בלבד – ואין בכך בכדי להרים את הנטל להוכחת שלילת השהייה בישראל.

בהעדר ראיות מטעם התביעה פוטר בית המשפט את הנאשם מלהשיב לאשמה ומזכה אותו מהעבירה שיוחסה לו בכתב האישום.

במקרה אחר, זיכה בית המשפט השלום בתל אביב (ת"פ 6810/06) נאשם אשר יוחסה לו עבירה של החזקת רכוש החשוד כגנוב.

המדובר במקרה בו הוצא בעניינו של הנאשם צו לחיפוש סמים בביתו. המשטרה ביצעה את החיפוש ומשלא מצאה סמים, תפסה רכוש אחר (גיטרות, תופים, מגבר) וטענה כי המדובר ברכוש החשוד כגנוב.

בית המשפט קובע כי צו החיפוש שהוצא אינו כולל את החפצים שנתפסו ואשר אינם מעלים חשד - מעצם טיבם והחזקתם – שהושגו בגניבה.

לאור האמור, בית המשפט מקבל את טענת הנאשם כי אין עליו להשיב לאשמה וקובע כי לא הוכחה האשמה, קרי: לא הוכח שלגבי הנכסים שנתפסו מתקיים חדש סביר שהם גנובים, אף לכאורה ועל כן – הנאשם מזוכה מכל המיוחס לו בכתב האישום.

דחיית טענת "אין להשיב לאשמה"

כאשר דוחה בית משפט טענת נאשם לפיה אין לחייבו להשיב לאשמה - ממשיך המשפט להתנהל כסדרו, קרי: שמיעת פרשת ההגנה – ראיותיו של הנאשם.

דחיית טענת "אין להשיב לאשמה" אינה מלמדת על תוצאות המשפט ואינה מעידה על כך שבית המשפט עומד להרשיע את הנאשם.

ישנו הבדל עצום ומהותי בין בחינת הראיות בסיום פרשת התביעה לבין בחינת הראיות בסיום פרשת ההגנה ועל כן, כאמור, בית המשפט אשר דוחה טענה של "אין להשיב לאשמה" יכול להחליט, בסופו של דבר, על זיכויו של הנאשם.

בנוסף, רשאי בית המשפט לקבל את טענת "אין להשיב לאשמה" בנוגע לחלק מהאישומים המפורטים בכתב האישום ואזי יזוכה הנאשם מאישומים אלה בלבד ויחויב להשיב לאשמה בנוגע ליתר האישומים.

כך למשל, בת"פ 422/08 (בית המשפט השלום בקרית גת ) יוחסו לנאשם עבירות של הספקת סם והפרעה לשוטר.

במסגרת פרשת התביעה, עד התביעה המרכזי לא זומן ולא העיד ועל כן טענה ההגנה כי אין לחייב את הנאשם להשיב לאשמה בנוגע לעבירה של הספקת סם.

במקרה זה, התביעה הסכימה כי אשמה זו לא הוכחה כלל והנאשם זוכה מהעבירה של הספקת סם וחויב להשיב על האשמה בנוגע לעבירה של הפרעה לשוטר.

סיכום

טענת "אין להשיב לאשמה" הינה טענה משפטית מובהקת אשר קבלתה מביאה לזיכויו של נאשם מהאשמה המיוחסת לו בכתב האישום.

את הטענה יש לטעון באופן מושכל, שכן העלאתה במקרים שאינם מתאימים, עלולה לגרום לפגוע בהגנת הנאשם ולהחלישה.

אשר על כן, מומלץ להיוועץ עם עו"ד המתמחה בתחום הפלילי כבר בתחילת ההליכים הפליליים.

הערה: רשימה זו הינה למידע כללי וראשוני בלבד ואינה נועדה בשום מקרה לשמש כיעוץ משפטי ו/או כתחליף ליעוץ משפטי לכל מקרה ונסיבותיו. הדברים נכונים למועד כתיבתם בלבד, ונכונותם עלולה להשתנות מעת לעת.