רשלנות רפואית – על פגיעה באוטונומיה של החולה או התנהגות מעליבה ולא הולמת?

סוד גלוי הוא כי בכל העולם המערבי טיפס בשני העשורים האחרונים מספרן של תביעות הרשלנות הרפואית נגד רופאים, אחיות וארגונים רפואיים.

למרות זאת, מעטים בלבד יודעים כי בעוד שבמדינת ישראל ממשיך מספרן היחסי של תביעות רשלנות רפואית לטפס בתלילות, בארצות הברית, בשנתיים האחרונות, ניכרים סימני ירידה בשיעור התביעות והתמתנות במספר התביעות המוגשות נגד נותני שירותים רפואיים.

אחד הדברים שגרמו לירידת מספר התביעות בארה"ב היה דו"ח חשוב ביותר שפורסם על ידי האקדמיה הלאומית למדעים בארה"ב, בשלהי שנת 1999. דוח זה קבע, כי כ- 98,000 בני אדם נפטרים בכל שנה בארה"ב מכשלים רפואיים, וכי מדובר בסיבת המוות מספר 8.

נוכח נתונים אלה, חלה התעוררות עצומה בציבור האמריקאי ובקרב נציגיו בקונגרס ובממשל, תוך ניסיון אמיתי ליצור אווירת בטיחות ולהבטיח את שלומם של המטופלים, דבר שכלל גם שינוי התנהגותם של רופאים ואחיות כלפי מטופליהם, שיתופם של מטופלים במידע ובקבלת ההחלטות על גורלם שלהם.

למרות שאנו חיים בעידן האינטרנט בו המידע, לכאורה, זמין וקיים ברשת, קיים פער מידע עצום בין הרופא לבין המטופל ומלוויו. פער זה מונע מרוב המטופלים לדעת אם הטיפול הרפואי שהם מקבלים עומד בסטנדרטים של איכות כפי המתחייב מהספרות הרפואית המקובלת, או שמא, חלילה, חורג ממנו.
בניגוד להיבט המקצועי, אותו קשה להעריך על ידי מי שאיננו מתמצא בעניינים רפואיים, רוב המטופלים כן יודעים להעריך את ההתנהגות האנושית של הרופא ושל הצוות כלפיהם ואת היחס לו זכו.
נשאלת השאלה: האם ניתן להגיש תביעת רשלנות רפואית בגין יחס לא הולם למטופל?

כדי לקבל תשובה, נקודת המוצא חייבת לקחת בחשבון את הוראות חוק זכויות החולה אשר קובע בסעיף 5 את הדברים הבאים:  "מטופל זכאי לקבל טיפול רפואי נאות, הן מבחינת הרמה המקצועית והאיכות הרפואית, והן מבחינת יחסי האנוש".
הנה כי כן, ברור כי החוק קובע שיחסי אנוש תקינים הם חלק אינטגראלי של העיסוק ברפואה ובסיעוד, ולכן הינם בגדר חובה על המטפל.

הסיכון האמיתי הנובע מיחסי אנוש קלוקלים, מעבר לעלבון שחש המטופל, הוא בכך שהמטפל לא חולק עימו את כל המידע ולא מאפשר למטופל לקבל החלטות על גופו, אלא מכתיב למטופל, ובנסיבות חמורות יותר, אף קובע עבורו את ההחלטות הטיפוליות.

בעניין זה נפסק על ידי בית המשפט העליון בישראל פסק דין חשוב ביותר, אשר קבע כי לכל מטופל קיימת זכות לאוטונומיה. הזכות לאוטונומיה איננה תיאורטית, אלא זוהי זכותו של כל מטופל לעצב את חייו כרצונו ולפי השקפת עולמו, ולקבל את ההחלטות הרפואיות על גופו – כמובן – לאחר שהוצג בפניו המידע הרלבנטי.

לפיכך, כאשר יחסי אנוש קלוקלים גרמו לאי גילוי מידע ולקבלת החלטות שגויות או לחוסר יכולת לקבל החלטות על ידי המטופל – ברור, כי מעבר לעלבון, קיימת גם עילה משפטית שנקרא 'פגיעה באוטונומיה'.

נדגים; למשרדנו פנה אדם שלקה בהתקף לב חמור והובהל לבית חולים באמצעות אמבולנס. הרופאים קבעו כי הוא חייב צנתור דחוף, ואכן הוא הועלה לחדר צנתורים מייד עם הגעתו. כפי המקובל, הוא הוחתם על טופסי הסכמה לביצוע הצנתור ועבר את הפעולה בהצלחה. למרבה תדהמתו, מספר ימים לאחר מכן, כאשר עלעל בתיקו הרפואי, גילה, כי בין השאר הוא הוחתם על טופס שבו הוא מסכים להשתתף במחקר [ניסוי קליני] שבו יקבל תרופה ניסיונית לבעיות לב. המטופל פנה למשרדנו בבהלה וטען כי מעולם לא קיבל כל הסבר לעניין זה וכי מעולם לא הסכים להשתתף במחקר או בניסוי קליני. בנסיבות אלה הוגשה נגד בית החולים תביעת רשלנות רפואית בגין פגיעה באוטונומיה של אותו המטופל, בשל כך שהצוות הרפואי נטל ממנו את היכולת לקבל החלטות קריטיות ופגע בזכותו לעצב את חייו כרצונו.

לסיכום; קיים קשר חשוב בין היכולת לתת טיפול רפואי טוב לבין יחסי האנוש והתקשורת בין המטפל למטופל. חשוב להבין, כי מחד, לא על כל עלבון שחש המטופל רצוי וראוי להגיש תביעת רשלנות רפואית, אבל מאידך, כי על אי שיתוף במידע חשוב ועל אי שיתופו של מטופל בקבלת החלטות על גופו – יש סנקציה משפטית ראויה.

הערה: רשימה זו הינה למידע כללי וראשוני בלבד ואינה נועדה בשום מקרה לשמש כיעוץ משפטי ו/או כתחליף ליעוץ משפטי לכל מקרה ונסיבותיו. הדברים נכונים למועד כתיבתם בלבד, ונכונותם עלולה להשתנות מעת לעת.