רצח ילדים על ידי הוריהם

בשנים האחרונות אנו עדים לתופעה מצמררת של הורים הרוצחים את ילדיהם. אחד המקרים שעורר הדים רבים בציבוריות הישראלית הוא מותה המזוויע של רוז פיזם, שגופתה נמצאה לאחרונה במזוודה במימי הירקון.  

למרות שמדובר בתופעה נדירה, יחסית, נראה שקיימת עלייה במספר מקרים כאלה מדי שנה. בקנדה, למשל, נרצחו בעשור האחרון כ – 1,200 ילדים על ידי הוריהם. בישראל, ימים ספורים בלבד מהיוודע פרשת רוז, כולנו נחרדנו לשמוע, כי אולגה בריסוב, תושבת ראשון לציון, נחשדה כי הטביעה למוות את בנה בן הארבע בחוף בת ים.

האטיולוגיה של תופעת הרצח מתמקדת אפוא במרכיבי תרבות ואישיות, בגורמי מתח נפשי המכשיל אנשים במצבי לחץ שונים, באי הבנות אישיות וסיבותיהן, בליקויי קומוניקציה, בשיבושים בתהליכי סוציאליזציה, בהעדר פיקוח חברתי הולם, בניגודי קודים התנהגותיים טעוני משקעים תרבותיים שהופנמו במהלך הסוציאליזציה שלהם סטיות חברתיות.

התנהגות פלילית הינה פונקציה של נורמות חברתיות המשקפות את מה שהחברה רואה כמקובל וכמחייב.

אהבת הורים לילדיהם, אותו קשר מולד ונטול סייגים בין הורה לילדו, היא אחת המוסכמות המקובלות ביותר בתרבות האנושית. האומנם???

בלתי סביר ככל שזה יישמע, הסכנה שיילד יירצח בביתו גבוהה בהרבה מהסכנה שיירצח על ידי אדם זר. יתרה מזאת, הסטטיסטיקה מלמדת ילדים שבגילאי 6-0 מתים יותר כתוצאה מרצח על ידי אחד מהוריהם מאשר מנפילה, חנק, טביעה או שריפה.

ילדים מוגדרים כאוצר היקר ביותר להוריהם, אך מסתבר, כי אהבת הורים אינה מובנת מאליה והילד אינו מקובל ונאהב באופן אוטומטי על ידי הוריו.

אקט הרצח מצטייר כפעולה סופית במערכת היחסים שבין שני בני אדם לפחות. יש להניח, כי במסגרת משך הזמן הקצר שבין הולדת הילד ועד להירצחו, מתרחשים תהליכים שונים המובילים את ההורה לנקוט בצעד קיצוני וסופני זה.

למרות שנדמה שאין פשע שקשה יותר להסבר מאשר רצח של ילד על ידי הוריו, הרי שמדובר בתופעה מוכרת כבר משחר ההיסטוריה. בתרבויות פגאניות ילדים נחשבו למתנת האלים. ילדים שנולדו עם מוגבלויות או נכויות נחשבו לביטוי של כעס מצד האלים על התנהגות ההורים, וכדי שימחלו להם על כעסם נהגו אלה להקריב את ילדיהם כמנחה.

דומה שאין במקרא מאורע דרמטי יותר, חריף יותר ומביך יותר מצווי ה' לאברהם להקריב את בנו יצחק לעולה. הציווי בפרשת העקדה מתומצת בשני פסוקיה הראשונים:

"ויהי אחר הדברים האלה והאלוהים נסה את אברם, ויאמר אליו אברהם ויאמר הנני. ויאמר קח את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ולך לך אל ארץ המריה, והעלהו שם לעלה על אחד ההרים אשר אמר אליך" (בראשית, כב, א-ב).

ערך רב היה לילדים בכורים והקרבתם הייתה נפוצה במיוחד. נראה שטקס פדיון הבן ביהדות הוא גלגול של נוהג זה. הסיבה לכך נבעה מסלידתם הטוטלית של היהודים מהנוהג של קורבנות אדם. סלידה זו באה לידי ביטוי בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים במשפט "אשר יתן מזרעו מות יומת". מדברים אילו עולה, כי טקס פדיון הבן הוא ריכוכו של נוהג זה תוך החלפתו בנוהג בעל צביון הומניסטי.

רוב הנורמות המשפטיות בישראל המסדירות את יחסי הורים וילדיהם מופיעות בפרק השני לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות. חוק זה הוא חוק אזרחי טריטוריאלי, אשר בליבו טמון, עקרון הגנת הקטין מפני הוריו. עקרון זה בא לידי ביטוי בסעיף 15 לחוק במילים הבאות: החובה והזכות לדאוג לצרכי הקטין" ובסעיף 17 בו כתוב:"לנהוג לטובת הקטין". אם כן, יחסם של ההורים כלפי ילדיהם הקטינים (עד הגיעם לגיל שמונה- עשרה שנה) הוא יחס של אפוטרופסות – "אפוטרופסות טבעית". לאמור, הריבון רואה עצמו, באמצעות מוסדות השיפוט שלו, כממונה עיקרי על טובת הילדים. האומנם?

נראה איפוא שהריבון, מגן על הקטין מפני הוריו, ואין ההורים יכולים לטפל בקטין אם הריבון סבור שהוא עלול להיפגע על ידי ההורים, בכוונה או שלא בכוונה. כך, יכולים בתי המשפט להפקיע זכויות ההורים, לתקופה קצובה או לחלוטין, אם סבורים הם כי לילד יורע אם ימשיך להימצא במשמורת הוריו.

האם הריבון הגן על הודיה קדם ז"ל, שנרצחה בידי אביה, האם הריבון הפקיע את זכותה של מארי פיזם  למשמורת על בתה רוז פיזם ז"ל, האם יש צורך בהרתעת כלל ציבור ההורים?

בע"פ 219/68 סנדרוביץ נ' מדינת ישראל, פד"י כב' (2) 286 השופט לנדוי סבר:"שיש צורך בהרתעה של הורים, ובמיוחד הורים מופרעים של ילדים מפגרים, ולצערנו הם רבים, שמא יעלה על דעת מי מהם לעשות כמערער זה – ואני מאמין שיש ביניהם כאלה שמידת העונשין הנהוגים עשויה להרתיע".


מאידך גיסא, בת"פ 555/75 מדינת ישראל נ' עליזה הלמן פ"מ תשל"ו (ב) 134, גרמה הנאשמת למותו של בנה בן ה- 37, אשר חלה במחלה ממארת ממנה לא היה לו סיכוי סביר להירפא, ולכן על מנת לקצר את יסוריו נטלה אקדח וירתה בו, כתוצאה מכך מפטר הבן.

שלושת חברי ההרכב היו בדעה אחת, כי במקרה הספציפי הזה האפשרות כי שיקול ההרתעה ישמש שיקול בקביעת העונש.

נראה שבתי המשפט נוהגים להתחשב במצבו הנפשי של נאשם במקרים שעניינם רצח או הריגה של ילד על ידי הורה, והדבר מוצא ביטוי בגזר הדין.

נראה שהגישה הרווחת בבתי המשפט מאז ועד היום היא, כי המטרה של "הרתעת – אחרים" איננה מהווה שיקול בר – משקל בבוא בית המשפט לגזור את הדין. בבואם לגזור את הדין ואת דרכי הענישה מתחשבים השופטים במכלול הנסיבות והמניעים לביצוע העבירה.

הערה: רשימה זו הינה למידע כללי וראשוני בלבד ואינה נועדה בשום מקרה לשמש כיעוץ משפטי ו/או כתחליף ליעוץ משפטי לכל מקרה ונסיבותיו. הדברים נכונים למועד כתיבתם בלבד, ונכונותם עלולה להשתנות מעת לעת.