עבירות מע"מ - אי תשלום מס ערך מוסף – סקירת פסיקה חדשה

עורכי דין - מידע משפטי: , פלילי , משפט מסחרי ו/או דיני חברות - מיסים - פלילי - מס ערך מוסף - עבירות מס - מע"מ - דיני חברות - אחריות מנהל פעיל - אי תשלום מס - סעיף 219 לפקודת המס - סעיף 117 ו 119 לחוק מע"מ - נאמן

שלח שאלה בנושא לעורך דין

עבירות מע"מ - אי תשלום מס ערך מוסף – סקירת פסיקה חדשה
מאת: עו"ד ורו"ח יואב ציוני

בעקבות פסק דין בענין מס ערך מוסף נ' פרוגרס 1984 ביח"ר לשוקולד בע"מ ואח', ת"פ (אשקלון) 1366/04, ניתן ביום 25/4/07, בפני ב' הש' נחמיאס.

פסק דין של בית משפט שלום שאם שאר בתי המשפט ילכו בעקבותיו עשויות להיות לו השלכות תקדימיות לעניין אפיונו והגדרתו של המונח "מנהל פעיל", בחינת מהותו של ה"הצדק הסביר" לפי סעיף 117 לחוק מע"מ, ועמידה בהגנות למנהלים הנאשמים לפי סעיף 119 לחוק מע"מ.

בית המשפט זיכה נאשמים מעבירות לפי סעיף 117א בגין אי תשלום מלוא המס הנקוב בדוחות התקופתיים שהוגשו למע"מ.

פרשנות פסה"ד והערות מאת עורך דין ורואה חשבון יואב ציוני בנושא עבירות מע"מ–

1.עבירות של "העדר הצדק סביר" (במע"מ) "סיבה מספקת" (במס הכנסה ניכויים), מוגשות כנגד חברות ומנהליהן בגין אי תשלום המס שבדוחות התקופתיים. אי תשלום המס מהווה כשלעצמו ראיה כמעט אוטומטית ומכרעת לביצוע העבירה, ההופכת את נטל הראיה ומאלצת את נאשם להראות- ברמת הוכחה של דין אזרחי (למעלה מ- 50%) כי מתקיימות לגביו ההגנות השונות: הצדק סביר, סיבה מספקת, עשה ככל יכולתו להימנע מהעבירה, לא ידע, לא יכול היה לדעת, לא צריך היה לדעת על ביצוע העבירה. לעניין זה נפנה לדבריה של כב' הש' פרדלסקי שנאמרו לאחרונה בפרשת מילהב (ת"פ (חיפה) 4197/02) ביחס לאחריות מנהל בעבירות של אי העברת ניכויים:

"על פי הפסיקה, הצדק סביר אינו מהווה יסוד מיסודות העבירה של סעיף 219 לפקודה, אלא עניינו טענת הגנה. על הנאשמים המואשמים בעבירה של אי העברת ניכויים, להוכיח, במידה הנדרשת במישור האזרחי, כי היה להם הצדק סביר לאי העברת הניכויים. בפסיקה נקבע כי מבחנו של הצדק סביר, הינו מבחן אובייקטיבי של אדם סביר בנעליהם של הנאשמים, מכאן שמשמעות קיומו של הצדק סביר, היא בסופו של דבר העדר רשלנות, שהרי מדובר במבחן התנהגות של האדם הסביר בנעלי הנאשמים (רע"פ 26/97, 608/97, חיים לקס ויורם קליין נ' מדינת ישראל, תק-על' 98 (2) 1323)." (מיסים און-ליין - שלום, ת"פ 4197/02, מדינת ישראל נ' מ.י.ל.ה.ב בע"מ ואח'.,עמ' 1).

2. ההלכות שהתפתחו בבתי המשפט נוטות שלא לקבל טיעונים מסוג של קושי כספי ותזרימי לגיטימי של החברה/עסק, כניסה להליכי פירוק/פשט"ר, ניסיונות להגיע להסדרי חוב עם רשות המס, או היות האדם מנהל שלא עסק בכספים אלא בתחום הייצורי/מקצועי. בהתאם להלכות אלו המנהל והחברה מורשעים על אף כל הקשיים הלגיטימיים של החברה וגם אם אותו מנהל לא עסק בפועל בתחום החשבונאי/כספי בחברה. בהתאם לגישה זו הרלבנטיות של טיעונים אלו הוא בשלב הטיעונים.לעונש.

3. בפסק הדין שבענייננו הואשמו הנאשמים בגין אי תשלום מע"מ בשתי תקופות, תקופה ראשונה שבה החברה נוהלה על ידם ותקופה שנייה שבה מונה לחברה נאמן.

4. בתקופה שבה מונה לחברה נאמן הם זוכו כיוון שהוכח ששיקול הדעת בניהול החברה נלקח מהם והועבר לנאמן שמונה על ידי בית המשפט עקב קריסת החברה (הוא זה שקבע למי משלמים ורק הוא היה בעל סמכות לחתום על שיקים).

5. בגין התקופה שלפני הקריסה קיבל בית המשפט את טענת ההצדק הסביר והתקיימותן של ההגנות לאחריות מנהלים מכוח הטעמים שאוזכרו לעיל (ניסיונות לסילוק החוב, הסדרי חוב, אי התעסקות בתחום הכספים- ביחס לאחד הנאשמים, קריסה כלכלית לגיטימית של עסק וכיוצ"ב).

6. נקודה נוספת וחשובה בפסק הדין היא שבית המשפט מדגיש כי הרישום כמנהל ברשם החברות כשלעצמו אינו מכריע ויש לבחון מהותית את תפקידו של הנאשם כמנהל בפועל בחברה.

7. ביחס לאחד המנהלים שלא עסק בתחום החשבונאי והכספי קובע בית המשפט קביעה חשובה והיא כי עצם העובדה שאותו מנהל מקצועי יודע בדבר הצדדים הפיננסיים והעסקיים של החברה אין בה די כדי שיחשב מנהל פעיל.

הערה: רשימה זו הינה למידע כללי וראשוני בלבד ואינה נועדה בשום מקרה לשמש כיעוץ משפטי ו/או כתחליף ליעוץ משפטי לכל מקרה ונסיבותיו. הדברים נכונים למועד כתיבתם בלבד, ונכונותם עלולה להשתנות מעת לעת.