הרמת המסך ואחריות אישית: הדילמה בהמשך הפעלת חברה במשבר כלכלי

הרמת המסך ואחריות אישית: הדילמה בהמשך הפעלת חברה במשבר כלכלי  

מאת : עו"ד אבי זילברפלד

באחד ממאמרי הקודמים ציינתי כי לא כל התמוטטות חברה בע"מ מאפשרת הרמת המסך, וכי – כעיקרון – התמוטטות עסקית מחמת כשלון עסקי, לא תגרור בעקבותיה חיוב אישי (ראו במאמרי: בין כשלון עסקי לאחריות אישית בחברה).

בעת משבר פיננסי משמעותי בחברה, ובמיוחד ברגעי "גסיסתה" העסקית, קבלת החלטות פזיזות ו/או בלתי שקולות עלולות להעביר את מטוטלת ההכרעה השיפוטית מצד ה"כשלון העסקי" (הפוטר את בעלי החברה מכל חובה אישית לחובות החברה), אל צד ה"אחריות אישית" (המטיל עליהם חבויות של החברה, כולן או מקצתן).

בנסיבות אלו, ברור כי בלב בעלי החברה ו/או מנהלה קיים חשש טבעי הנוצר עקב הגבול הדק, לעיתים, שבין שני קצוות אלו: כיצד עליו לנהוג עת התדרדר מצב החברה? עד מתי רשאי הוא  להמשיך בתפעולה למרות היותה בקשיים ? האם לכבד תשלומים לספקים ? האם ניתן להמשיך לשלם רק לחלק מהספקים ? להפקיד כספים בחשבון הבנק ? להמשיך למשוך כספים מהחשבון ? להגדיל האשראי בבנק? לעשות ניכיונות ? למשוך משכורות ? ועוד כהנה וכהנה התלבטויות יומיומיות, הנהירות היטב לבעלי העסקים.

ברור, כי החשש שכל פעולה ו/או החלטה יכול שתגרום לאחריותו האישית של בעלי/ מנהל החברה לחובותיה, עלול, לכשעצמו, לשתק פעולותיו, ולגרום לקריסתה מיניה וביה.

תוצאה זו אינה רצויה לא רק לאורגן באופן פרטי, אלא אף למשק ולכלכלה בכללותם. לא אחת מצויות חברות בקשיים, ולאחר פעולות שיקומיות שונות הן מתאוששות וממשיכות לתפקד , ואף ביתר שאת מבעבר.

הדילמה הינה קשה:

מחד גיסא, ההחלטה לסגור את העסק כל אימת שמצוי הוא בקשיים אינה תמיד ההחלטה הטובה ביותר מבחינת הציבור: באופן פרדוקסאלי, סגירת החברה בנסיבות כאלו יכולת שתסייע דווקא לבעליה, ולא לנושים, לעובדים וללקוחות, אשר עתה – אם ייסגר העסק - יינזקו קשות, שעה שדווקא אם החברה תמשיך בפעולותיה להיחלץ מהמשבר ותצליח לצאת ממנו, דווקא אז ירווח להם.

מאידך גיסא, המשך תפעול החברה, למרות החשש לקריסתה, ומחמת ציפייה להתאוששות, לא תמיד  יצלח. כך, לאחר זמן עלול להתברר שלציפייה אין תוחלת, ודווקא הארכת משך תקופת 'גסיסת' החברה, גרמה להתעצמות נזקי נושיה.
במקרים אלו, משיכת חבל הסיכונים יתר על המידה, יכול שתגרום לנזקים גדולים עוד יותר לנושי החברה, מאשר אם מנהלה היה פועל לסגירת החברה  בשלב מוקדם יותר.

המשך פעילות החברה במציאות של קשיים כלכליים חמורים בחברה, העשויים לגרום באופן אובייקטיבי לחשש של חדלות פירעון, הנו הליכה על קרח דק: פעולות נמרצות להקטנת משמני הגוף – יכול שיביאוהו לחוף מבטחים, ולא – תבקע הרצפה הדקה, והגוף יתמוטט תחתיו, סוחב עימו נושים אחריו, בשיטת הדומינו הידועה.

הדילמה מתעצמת שעה שחרב האחריות האישית לחובות החברה מונפת, ומתנדנדת באיום חד מעל לראשו של האורגן, כמאיימת לערפו.

המערכת הכלכלית זקוקה ליציבות משפטית. קיים צורך חיוני, שהמערכת המשפטית תשדר מסר ברור וחד משמעי לאותו מנהל מתלבט וחרד, כמו גם לנושיו, למען הכל יראו ויידעו עד מתי יכול הוא "למשוך את החבל" בהפעלת החברה, מבלי להסתכן בנשיאה אישית בחובותיה.

המערכת המשפטית חייבת לשדר , כקול אחד, ברור וצלול, כי כל עוד פועל האורגן בתום לב (סובייקטיבית) ובסבירות (אובייקטיבית) , אין לו החשש שיבולע לו מבחינת חבות אישית, ואף אם נטל סיכונים עסקיים.

ביטויים לדעה זו אכן מצויים במספר פסקי-דין, אך על המערכת לשדרם בקול ברור וצלול יותר.

כך, בענין מור לוי (ת.א.1443/01), נפסק:
"מנהלים רשאים לקחת סיכונים עסקים על מנת לחלץ עסקים ממשבר, וכל עוד סיכונים אלה אינם בלתי מתקבלים על הדעת ובלתי סבירים בעליל, הרי יש לכבד את פעילותם בשם החברה ועבורה,  ולא להרים את המסך ולחשפם לחבות אישית".

כן הוסיף בית המשפט וקבע כי:
"אני מסכים באופן מלא לכך, כי הפסקת ניהולה של חברה מקום בו מצויה היא בקשיים, בשל החשש לחיוב המנהלים בחבות אישית, הינו פתרון לא טוב, שיביא לסגירתם של עסקים שיכולים להוסיף ולהתנהל ולהיחלץ מהמשבר אליו נקלעו".

ברוח זו אף נפסק בענין מילה ברנר (ת.א. 900/92):
"כאשר חברה נקלעת לחדלות פרעון , וצועדת לקראת פירוק, ברור כי יהיה על מנהליה לקבל החלטות בדבר הפרה של חוזים כלשהם, שהרי אם ניתן היה לקיים את כל ההתחייבויות לא היתה החברה חדלת פרעון.
אם נטיל על מנהלי חברה אחריות נזיקית, אך בשל כך שבפועלם כנושאי משרה לא הביאו את החברה לכך שתקיים חיוב חוזי, יקשה למצוא מועמדים למשרה".

לסיכום:

המערכת העסקית זקוקה לוודאות משפטית.

לא יהא זה נכון לנתח פעולות אורגן ב"ניתוח שלאחר המוות", רק לפי  "מבחן התוצאה", קרי: אף פעולות ההחייאה לא צלחו – הוא אשם.

במצב כלכלי בעייתי של החברה מתקבלות החלטות רבות, קשות, ובלחץ זמנים חד.

לעיתים ההחלטות שגויות וגורמות נזק תחת להועיל כמצופה, ולעיתים הן תמוהות.

ברם, אלו גם אלו אינן מעניינו של בית המשפט. לדעתי, כל שעליו לברר הנו: האם הפעולות נעשו בתום לב (אותו תום לב שסוגל לעולם העסקים – ולכך אקדיש מאמר נפרד), ומתוך אמונה כנה ובעלת יסוד סביר אובייקטיבי כי ביצוען ישקם את החברה.
על המערכת המשפטית להבהיר כי פעולה במסגרת מערכת שיקולים זו הנה פעולה נכונה, ובכך תסיר היא דאגה אחת מיותרת מלבם של בעלי/מנהלי החברה.

הערה: רשימה זו הינה למידע כללי וראשוני בלבד ואינה נועדה בשום מקרה לשמש כיעוץ משפטי ו/או כתחליף ליעוץ משפטי לכל מקרה ונסיבותיו. הדברים נכונים למועד כתיבתם בלבד, ונכונותם עלולה להשתנות מעת לעת.