על הסעד המשפטי העומד לסטודנטים בישראל

הבעיה

ניתן לקבוע כי הסטודנטים הלומדים באוניברסיטאות בישראל, אינם נהנים מהגנתה של המערכת המשפטית במלואה. חולשתה של קבוצה זו טמונה בעובדה כי על פי הדין הישראלי חוזה למתן תארים, ציונים או פרסים אינו חוזה שפיט.

המשמעות היא, שכאשר עורכת אוניברסיטה ישראלית חוזה למתן שירותי חינוך עם קהל תלמידיה, היא נהנית מחופש פעולה אקדמי נרחב ביותר. הניסיונות שנערכו בישראל לתקיפתו של שיקול הדעת האקדמי נכשלו. הערכאות המשפטיות חזרו וקבעו כי כאשר המוסד אינו רואה לנכון להעניק תואר אקדמי על בסיס הישגי תלמיד מסוים בלימודים, הוא חוסה תחת כנפי שיקול הדעת המקצועי המורחב (עד מאד) הקיים לו.

גישה זו היא נדבך של גישה כללית ורחבה יותר, לפי בית המשפט אינו יכול להתמחות בתתי נושאים המהווים את עילות התובענה. אמנם, אין זה סביר שנצפה מהערכאה השיפוטית ללמוד על בוריו נושא אקדמי, נאמר לשם הדוגמא, את חומר הלימוד של הקורס האקדמי "גיבור ואנטי גיבור בספרות המודרנית", לצורך הדיון בתובענה מסוימת.

מכאן, שפניה לבית המשפט בטענה לדוגמא, כי הציון שניתן בבדיקה נמוך מהמגיע, דינה כישלון, שכן מלכתחילה קבע החוק כי לא הערכאה לא תתערב בחוזים שכאלו המתבססים על הערכה אקדמית.

לכישלון הסטודנט בקורס, ומניעת קבלתו של התואר האקדמי יכולה להשפיע בצורה חמורה על עתידו הכלכלי. לתואר אקדמי השפעה ברורה לעניין עמידתו בתנאי סף למשרה נחשקת, כמו גם לתנאי העסקתו ולקידומו העתידי. ברור, כי הסטודנט מנוע מלגשת למכרזים למשרות בשירות המדינה, ובשעה שעליו לנהל מאבק ברשויות האוניברסיטה, יאלץ לכלכל עצמו בעיסוק שאינו תואם לכישוריו ולהשקעתו.

יתרה מכך, חולשתו הכלכלית של הסטודנט, הנובעת לעיתים קרובות מהעובדה שעליו להשקיע זמן רב בלימודיו (וכפועל יוצא מכך  - העסקתו במשרות בשכר נמוך), מונעת ממנו לפנות ולקבל ייעוץ וטיפול משפטי הולם, שכן עלותו של הייצוג משפטי גבוהה. כך, נוצרת אפשרות ממשית להתיישנות עילת התובענה, בטרם הגשתה, כתוצאה מהזמן הנדרש למימון ההליך.

הפתרון

אכן, יתכן ואין אפשרות לתקוף את מעשיה של האוניברסיטה בעילה חוזית, אך נותר לנו פתח של תקווה. בסיסו של הטיעון נעוץ בעובדה כי האוניברסיטאות בישראל הן גם גוף ציבורי הנהנה מתמיכה ציבורית כספית. מכיוון שהגוף מקבל את כספי הציבור, הרי מן הראוי שיהא גם נתון לביקורתו. בתי המשפט בישראל קבעו, ולא פעם, כי קיימת להם הסמכות לבחון את אופן יישום עקרונות המנהל התקינים, ככל שאלה נדרשים בקבלת החלטה, גם אם זו החלטה אקדמית. הביקורת השיפוטית מתמקדת, אם כן, באופן הפעלת הסמכות.

הקריטריונים לביקורת הם הקריטריונים המנהליים לפיהם אנו בוחנים את מעשיה של הרשות הציבורית. כך, ניתן לתקוף את תקינות ההליך המנהלי שקיימה האוניברסיטה גם לצורך מתן הציונים.

לדוגמא, לא יעלה על הדעת, כי המוסד האקדמי יפלה בין תלמיד אחד למשנהו בהחלתם של הקריטריונים למתן ציון עובר בקורס או לא ינמק את החלטתו או יפעל בהסתמך על שיקולים הזרים לתכלית האקדמית שביסוד פעולתו.

לכן, ניתן לומר, כי החופש האקדמי שמור לאוניברסיטה, כל עוד הופעל על פי עקרונות המשפט הציבורי, והיה ויוכח כי נשמרו העקרונות, ישמר גם אותו חופש. הדברים אמורים, כמובן, לגבי כל ההליכים אותה מקיימת האוניברסיטה, מתוקף היותה גוף ציבורי.

פועל יוצא של הנסיבות המשפטיות המתוארות, הוא כי הגשתה של עתירה כנגד אוניברסיטה בישראל היא עניין למקצוען שמכיר את הנושא. כך, לדוגמא, עוד טרם הגשת העתירה לבית המשפט, יתקל המבקש בבעיית הסמכות העניינית. משמעותה של טעות בהגשת העתירה לערכאה לא מתאימה היא מחיקתה של התביעה כולה, לעיתים תוך חיוב בהוצאות גבוהות. כמבואר, גם ניסוחה של העתירה מחייב הבנה עמוקה של הפסיקה העדכנית בנושא. בקשה לסעד המבוססת על עילות לא מתאימות, תביא, שוב, לכישלון התביעה. על כן, אין להסתמך על שיקול דעת הומני מצידו של ביהמ"ש.