אתמול מרפאות אריאל, היום קלאבמרקט – ומה עם הנושים ?

אתמול מרפאות אריאל, היום קלאבמרקט – ומה עם הנושים ?
מאת: עו"ד אבי זילברפלד

נראה, כי הציבור כבר אינו מתרגש במיוחד מקריסתן של חברות , אף אם מדובר בחברת ענק כמו קלאבמרקט, חוץ, כמובן, ממי שנותר פגוע מכך - הנושים.

כל שבוע עדים אנו לקריסתן של חברות. יותר ויותר נושים פגועים מצטרפים למעגל הבוכים על אבדן כספם, והתוהים באלו צעדים ניתן לנקוט ע"מ לגבות ולו חלק מחובם , בתקווה למזער נזקיהם.

למענם, ולהשכלת הכלל, מוקדש מאמר זה.

כלל ברזל בדיני חברות קובע את רעיון האישיות המשפטית העצמאית של חברה בע"מ, בנפרד מבעלי מניותיה.
המשמעות המשפטית והפרקטית של כלל זה הינו כי – כעקרון – החברה בלבד הנה האחראית לחובותיה – ולא בעלי מניותיה ו/או מנהליה.

בית המשפט שומר בקפדנות ראויה על כלל זה, באשר הוכחו יתרונותיו לעידוד הכלכלה.
עם זאת, כידוע, לכל כלל יש חריג, וכך אף לכלל האישיות המשפטית הנפרדת.

בהתאם לחוק החברות ולפסיקה, ישנן שתי דרכים להרחבת מעגל החייבים, באופן שניתן יהא לתבוע לא רק את החברה שקרסה, אלא אף אישית את האורגנים של החברה.
"אורגנים" , לעניין זה: בעלי מניותיה, מנהליה ו/או כל מי שניתן לראות את פעולתו כפעולת החברה עצמה (מבחן פונקציונאלי ולא ארגוני).

הדרך האחת שהוכרה כאמור הינה תביעה להרמת המסך שבין החברה לבעלי מניותיה, והדרך השניה – תביעה לחיוב האורגנים שלה בגין אחריותם האישית, וזאת בין מכוח עילה חוזית (כגון: חוסר תום לב – אי גילוי המצב הכלכלי הנכון במועד ההתקשרות עם הספק) ו/או מכוח עילה נזיקית (כגון: רשלנות, תרמית).

ההבדל המשפטי הפרקטי בין שתי הדרכים הינו, כי בעוד שאת המסך ניתן "להרים" רק כנגד בעל מניות בחברה, הרי שחיוב אישי בדרך השניה ניתן לבצע כנגד כל אורגן. (על ההבדלים הנוספים ראו בספרי: אחריות אישית והרמת המסך – דין, פסיקה ופרקטיקה, בהוצאת בורסי).

לא ניתן להקיף ברשימה זו את מכלול הנקודות הרלוונטיות לעניין החיוב האישי, על שני פניו.
על קצה המזלג נציין, כי לעיתים הגבול שבין ניהול עסקי תקין לבין הטלת חבות אישית, דק ביותר.

על כן, על בית המשפט מוטלת חובת האיזון שבין מצוקת הנושה מחד גיסא, לבין תפקוד בתום לב של אורגני החברה מאידך גיסא.

לא כל כשלון עסקי מצדיק הטלת חיוב אישי על האורגנים של החברה.
לפיכך, מוצדקת הזהירות שמערכת המשפט נוטה לגזור על עצמה בכל הקשור לחיוב אישי.
צמצום החבות האישית על דרך הרמת המסך (להבדיל מחיוב אישי בגין עילות חוזיות ו/או נזקיות) בא לידי ביטוי אף בתיקון מספר 3 לחוק החברות, אשר נכנס לתוקף ב- 7.3.05.

קריסת חברה והותרת חובות, מצדיקה בחינת התנהלותה ע"י האורגנים מטעמה, בפרט בתקופה הסמוכה לקריסתה, וזאת בכדי לוודא היש מקום לחיוב אישי.

למותר לציין, כי נושים המובטחים ע"י שעבוד או ערבות אישית – זכאים להיפרע מהבטוחות שבידם, ואין הם יוצאים קירחים וידם על ראשם.

ברם, מה גורלם של הנושים, עובדים ושאר ספקים של החברה, אשר ביום לא בהיר מתברר להם, כי ספק רב אם יזכו לקבל כספם?

זאת ועוד: החברות המוזכרות לעיל זוכות, לעת עתה, להגנה של "הקפאת הליכים". הליך זה נועד לאפשר לחברות להתארגן מחדש מתוך ציפייה כי בעקבות כך (והזרמת כספים) ימשיכו לתפקד. אולם, בכל הסדר במסגרת הקפאת הליכים, אין הנושים שאינם מובטחים , מקבלים את מלוא כספם, אלא רק חלק (ולעיתים זעום) ממנו. מה עם יתרת הכסף? – האם זכאים הם לתבוע אישית בגינו?

חוק החברות מתיר "להרים את המסך", אם בית המשפט מצא, בנסיבות העניין, כ"צודק ונכון" לעשות כן. קיומו של תנאי זה כפוף לרשימת מקרים פסולים שנעשו ע"י בעלי החברה, ועניינם כוונת פגיעה בזולת, שימוש לרעה במסך החברה, תוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה הכספית, וכן תנאים נוספים שהחוק מציין, כגון: שבעל המניות היה מודע לשימוש הפסול כאמור.

כאמור לעיל, ניתן לחייב אישית את האורגנים לא רק בעילת "הרמת המסך", אלא אף מכוח עילה חוזית או נזיקית.

הפסיקה נוטה להחמיר עם נושה רצוני ( נושה שזכאותו לקבל כספים מהחברה שקרסה נגרמה עקב הפרת חוזה על ידה) , וזאת להבדיל מהנושה הנזיקי (נושה שהחוב כלפיו נגרם לא עקב חוזה, אלא מחמת עוולות נזקיות ).

הנימוק המשפטי להבחנה זו נעוץ ביכולת הנושה הרצוני לדרוש ערבות אישית ו/או בטוחות אחרות להבטחת חובה האפשרי של החברה, ומשלא עשה כן , הרי שהוא נטל על עצמו את הסיכון העסקי הכרוך בהתקשרות עם חברה.

לדעתי, יתכן כי בנסיבות מיוחדות, כמו התקשרות ספק "קטן" עם חברת "ענק", יש מקום שלא להחמיר עם הנושה הרצוני יתר על המידה. על בית המשפט לצאת "ממגדל השן" ולראות נכוחה את המציאות הכלכלית, לפיה, ייתכנו מקרים בהם יכולת המתקשר החוזי לדרוש בטוחות לכספו אינה ריאלית, ולמותר לציין כי אף הנחיצות בה אינה נראית "רצינית". לדוגמא: ספק המתקשר עם בנק, היעלה על דעתו ו/או באפשרותו לדרוש מהבנק ערבות/בטוחות שהבנק יעמוד בהתחייבותו כלפיו ?!

בכל מקרה של טענת תרמית (או כל עוולה נזיקית אחרת), צריך להוכיח שהאורגן הנתבע עצמו ביצעה.

עוד נוסיף, כי הפסיקה דורשת הוכחת תנאי נוסף, כפול, לשם חיוב אורגן בנזיקין ע"י נושה רצוני, והוא הוכחת יחסי אמון מיוחדים בין הנפגע לאורגן, אשר יצביעו על חובת זהירות אישית מצידו לנושה – הנפגע, ובנוסף – הוכחת הסתמכות האחרון על יחסים מיוחדים אלו.
היוצא אפוא, כי יכולת הנושה הרצוני לחייב אישית את האורגנים הינו קלוש, ומוגבל, כעקרון, למקרים של הוכחת תרמית.

מבלי להתייחס ספציפית לחברות המוזכרות לעיל, נציין, כי הפסיקה התירה לחייב אישית אורגנים בחברה, כל אימת שהוכחו מקרים של תרמית, לרבות הברחת רכוש, העדפת נושים או אף עירוב נכסים בין החברה לאורגנים מטעמה.

לא רק זאת, פסיקה ענפה קובעת כי כ"תרמית" תיחשב אף תופעה בה חברה ממשיכה בניהול עסקיה תוך נטילת אחריות וחובות נוספים, שעה שמנהליה יודעים או צריכים לדעת בעליל, כי לא תוכל לפרעם, וכי אין סיכוי סביר שהנושים יקבלו כספם.

נדגיש, כי לא די בטענות בעלמא, באשר רמת ההוכחה הנדרשת בטענת "תרמית", הנה גבוהה מהנדרש בדרך כלל במשפט האזרחי.

בעילה החוזית – כגון: הפרת חובת הגילוי אודות מצבה הקשה של החברה למתקשר עמה, נקבע כי חובת הגילוי כאמור מצומצמת רק למקרים בהם קיים חשש ממשי וקונקרטי למצבה של החברה. שעה שקיימת ידיעה ברורה ומפורשת , או שניתן להוכיח כי לא היה ספק, במועד ההתקשרות, שההתחייבות לא תקוים.

ניתן לבחון את מודעות האורגן למצבה של החברה, לפי מספר מבחנים אובייקטיביים, וביניהם: הגדלת/הקטנת הזמנות בסמוך לקריסת החברה, בחינת רווח אישי שנגרם לאורגן עקב ביצוע ההזמנה, מצב חשבון החברה הבנק והתנהלותו ב"תקופת הדמדומים" שלפני קריסתה, שינוי במשכורות, מצב תזרים המזומנים, ביטול/החזרת שיקים, יצירת שעבודים על רכוש החברה, העדפת נושים, ועוד מבחנים שונים.

המסקנה הנובעת מן המקובץ הינה , שזכות הנושה לתבוע אישית את האורגנים של החברה הינה שאלה מורכבת, פאזל של עובדות והלכות משפטיות. לאור זאת, כל נושה המחזיק בהתחייבות (חוזה/הזמנה/שיק) מטעם חברה שקרסה – מן הראוי שיפנה לבחינה מדוקדקת בדבר יכולתו לחייב אישית את מי שחתם עמו מצד החברה על אותה התחייבות. כאמור, בנסיבות הראויות ניתן לחייבו אישית !

נציין עוד , כי דברי מנהלים, בסגנון "יהיה בסדר" , "אני אשלם לך" וכדו', אינם יוצרים , בדרך כלל, חיוב אישי של אומרם, שכן ההנחה הנה כי המנהל אמר זאת בתוקף תפקידו כאורגן של החברה, ולא מתוך כוונה להתחייבות אישית.

עצות פרקטיות לנושים:-

1. לא "להרים ידיים". יש להיוועץ בבעל מקצוע שיבחן כראוי את נסיבות העניין.

2. לעיתים, רצוי לדרוש פירוק החברה: למפרק חברה יש סמכויות נכבדות – שאין לנושה רגיל - לחקור את עסקי החברה והתנהלות האורגנים מטעמה, וכן לדרוש הטלת אחריות אישית ( כספית ופלילית) על נושאי משרה בה.

3. לעובדים – מעמד מיוחד. לא רק מכוח זכותם לקבל כספים מביטוח לאומי כל אימת שהחברה פורקה כחוק, אלא נוכח פסיקת בית הדין לעבודה, הסוטה מהפסיקה המקובלת, באשר היא נותנת משקל מיוחד למעמדו הנחות של העובד מול המעסיק, ומקלה על העובדים לחייב אישית את האורגנים מטעם החברה.

הערה:
רשימה זו הינה למידע כללי וראשוני בלבד ואינה נועדה בשום מקרה לשמש כייעוץ משפטי ו/או כתחליף לייעוץ משפטי לכל מקרה ונסיבותיו. הדברים נכונים למועד כתיבתם בלבד ונכונותם עלולה להשתנות מעת לעת.

הערה: רשימה זו הינה למידע כללי וראשוני בלבד ואינה נועדה בשום מקרה לשמש כיעוץ משפטי ו/או כתחליף ליעוץ משפטי לכל מקרה ונסיבותיו. הדברים נכונים למועד כתיבתם בלבד, ונכונותם עלולה להשתנות מעת לעת.