סדרי הדין הולכים ומקשים על הנישומים

הכוונה המקורית של המחוקק, הייתה להקל על נישומים ו/או עוסקים לנהל מחלוקות מול רשות המס, עד לברור החבות האמיתית של המס. לצורך כך, נקבעו שני הליכי שומה מול שני פקידים בלתי תלויים, וכן ניתנה זאת ערעור לבית המשפט המחוזי, כנגד תשלום אגרה סמלית בלבד, ובנוסף הוקפא חוב המס עד למתן פסק דין בבית המשפט המחוזי.

בעבר גם מחלוקות עם רשות המיסים שאינן שומתיות מובהקות, קרי הנוגעות לעניינים בפריפריה של ענייני המס (כגון: סירוב לקלוט דוח, מחלוקת על ניכוי מס במקור, מחלוקת לעניין קיומו של מסמך אחר לצורך הכרה כתשומה לפי ס' 38 לחוק מע"מ, חיוב האישה בחובות הבעל ועוד) ושלא עוברות דרך הליך שומתי דו שלבי, זכו להידון בבית המשפט המחוזי במסגרת תובענה הצהרתית, שהוגשה לבית המשפט המחוזי על פי סמכותו השיורית לפי סעיף 40(2) לחוק בתי המשפט, שגם אז העניין כרוך באגרה סמלית.

אלא מאי שהתפתחות סדרי הדין הולכת ושוחקת אפשרות זו, וזאת בשני מישורים.

המישור הראשון נוגע להעברת תביעות הצהרתיות שהוגשו לבית משפט מחוזי כסעד הצהרתי, לתביעות כספיות לבית משפט שלום.

ובמה דברים אמורים: על פי הפסיקה, כאשר ניתן לייחס לתביעה הצהרתית שווי כספי, יש להתייחס אליה כתביעה כספית, ומשכך היא צריכה להידון בבית המשפט השלום או המחוזי בהתאם לשווי התביעה: עד 2.5 מיליון בשלום ומעבר לכך במחוזי. ראו לעניין זה: ת"א (מחוזי חיפה) קולייב נגד פקיד שומה חדרה (החלטה של כב' הש' שרעבי מיום 30.8.23), ע"א (עליון) 2993/23 זילברגר נגד פרו, פסקה 14 (ניתן ביום 15.8.23), רע"א (עליון) 7551/00 פוקס נגד קצנלנבוגן (נבו 24.9.2001).

מחלוקות מהותיות עם רשויות המס, הנוגעות לוויכוח על אופן הפעלת הסמכות של פקיד השומה או מנהל מע"מ, או מחלוקת על פרשנות סעיפים בחוקי המס, או מחלוקות עובדתיות, ניתנת בחלק גדול של המקרים להיות מבוטאות בכסף (סכום המס), שהוא תוצאה אופרטיבית, של אותן מחלוקות, קרי דרישת המס מהנישום. הבעיה היא שסכום המס לעיתים נקבע שרירותית (קביעות מס למשל). תביעה כספית (כאשר אין אפשרות להגיש ערעור) חלף תביעה הצהרתית יוצרת מחסום לנישום שאין ביכולתו לשלם את האגרה הגבוהה הנדרשת, והיא גם עלולה להוביל את התיק לשופט שאינו עוסק ביום יום שלו בענייני מס. בכך נפגעת זכותו של האזרח לפנות לבית המשפט בקבלת סעד. הוא נאלץ להתמודד עם אגרה גבוהה ולהגיש את התביעה לערכאה או מותב שאינו מתמחה בתחומי המס.

המקרה השני נוגע למחיקה תביעה הצהרתית בטענה כי היא אמורה להידון בבג"ץ. גם כאשר לא מדובר במחלוקת הניתנת להמרה לשווי כספי, הרי שלא בהכרח קיימת סמכות שיורית לבית המשפט המחוזי. על פי ההלכה, כאשר המחלוקת היא על סבירות הפעלת הסמכות, הסמכות היא לבית המשפט העליון ורק כאשר המחלוקת היא עובדתית או פרשנית, היא תזכה לחסות תחת הסמכות השיורית. במקרה של תקיפת פעולה בגין חוסר סבירות פעול פקיד השומה/ המנהל הסעד הוא אך ורק בפניה לבג"ץ. ראו לעניין זה: ה"פ 64207-01-17 צ.ג.י. פרסונל שירות כ"א 2005 בע"מ נגד רשות המיסים (7.11.07) וכן ה"פ 12428-02-18 האחים מור בטחון בע"מ נגד רשות המיסים (4.12.2018).

דא עקא כי פניה לבג"ץ עשויה להימצא יקרה יותר ומסובכת יותר ויעילה פחות (אין הליך של הוכחות בבג"ץ) מאשר פניה לשופט מחוזי, והיכולת לקבל סעד נקודתי ומעשי מבג"ץ (לעיתים הרצון האמיתי בהגשת תביעה היא הנעת תהליך של הידברות והגעה לפשרה עד ובשלב קדם המשפט) עלול להיות נמוך יותר.

יוצא אפוא כי במקרים רבים בהם לנישום/עוסק אין את האפשרות להגיש ערעור מס, הוא עלול למצוא את עצמו, מוגבל באופן מעשי מיכולת פניה אפקטיבית לבית המשפט, דבר שיש בו להביא לעיוות דין ולגביית מס שאינו מס אמת.