נקודה טובה לט"ו בשבט תשע"ח

נקודה טובה לט"ו בשבט תשע"ח
עו"ד אביגדור ליבוביץ

ט"ו בשבט בפתח וזהו זמן להתחדשות בכל התחומים בחיים. בטבע מתקיים תהליך של פריחה ולבלוב של העצים והפרחים ראשונה היא השקדיה שמתחילה להוציא ניצנים ראשונים. זרע החיטה שנטמן באדמה ומקבל חיים על ידי מי הגשמים נרקב ומתחבר עם האדמה. לאחר שהוא נרקב, נובטת החיטה, בתחילה היא ירוקה, לאחר מכן זהובה, הגרגרים נטחנים ומהם עושים קמח שמשמש אותנו להכנת לחם ועוגות.

החגים במעגל השנה הם לא רק ימי זיכרון ובטח שלא ט"ו בשבט שהוא חג של החקלאים ומכונה: "ראש השנה לאילנות". ולמה זהו ראש השנה לאילנות? נכתב בגמרא בפירוש רש"י: "שכבר עבר רוב ימות הגשמים, שהוא זמן רביעה, ועלה השרף באילנות ונמצאו הפירות חונטים מעתה".
כלומר, הפירות שמופיעים על העצים בט"ו בשבט, הם פירות ששייכים לשנה החדשה ולכן ט"ו בשבט נחשב כזמן במעגל השנה של התחלה והתחדשות. זהו המקום לעשות שינוי, לשבר את המחסומים, וכמו זרע החיטה שמרקיב ורק לאחר מכן יוצא ממנו משהו חדש, כך אפשר לעשות שינוי ולצאת מהמיצרים בחג הפסח שיבאו עלינו לטובה בחודש ניסן.

בספר דברים נכתב: "כי האדם עץ השדה" ולמה האדם דומה לעץ השדה? עץ מלבלב כאשר הוא מקבל אור וחום, אם יש לו שורשים חזקים ובריאים הוא מחזיק מעמד ברוח סערה, כך האדם כשמקבל אהבה, חום ופרגון כשהוא קטן, גדל להיות אדם בריא מבחינה נפשית, שיכול לעמוד ברגעי סערה וטלטול ותמיד נשאר דבוק בהוריו ומשפחתו שהם המקור לזרע שנטמן בילדותו.

מעגל החיים בטבע יכול ללמד אותנו רבות על תהליכים נפשיים שעוברים בני האדם ואנחנו נבקש לקחת את הדיון לעולם שבו אנו עוסקים "עולם הנחלות". כפי שבטבע יש זמן של פריחה, התחדשות ושינוי, כך אנו צריכים לחפש את הרגע שהוא "חלון ההזדמנויות" לעשות שינוי ולחבר במקום לחיות בהפרדה.

במגזר החקלאי משפחות רבות מגיעות ל"בורות עמוקים" לאחר שעתיד הנחלה עלה על השולחן. ההורים מתבגרים ומבקשים לנסות ולעשות "סדר" בהורשה של הנחלה. יש שמבקשים להידבר עם הילדים ולעיתים ביחד עם בני הזוג ויש שמחליטים שלא לעשות דבר ולהותיר לילדים את הנחלה ובשפתם "שיסתדרו לבד". שתי הדרכים עשויות להיות בעייתיות מאוד והחלטה של ההורים כיום שלא נשקלה היטב, עשויה להשפיע על גורל המשפחה בעתיד.

בכל דיון על הנחלה יש להתחשב בעובדות שכבר קיימות בנחלה, מגורים של ילדים, עבודה משותפת עם ההורים, הבטחות בע"פ, והרבה שיקולים נוספים שייחודיים לכל משפחה.
הורים שהחלו דיון על עתיד הנחלה ושיתפו את הילדים ולעיתים גם את בני הזוג ונכנסו למאבק, צריכים להבין שכל טעות נוספת שהם יעשו, תעמיק את הבור ואת המחלוקת מה שיותיר פחות סיכוי לחבר בחזרה את המשפחה. דיון על הנחלה צריך להתרחש לאחר שההורים מבינים היטב את כל המסגרת המשפטית שחלה על הנחלה ואת האפשרויות שקיימות לפי החלטות וחוקיםשמתייחסים לבנייה בנחלה, לפיצול מגרשים, פיצוי בין היורשים, השלכות המס ורק לאחר מכן לקיים את הדיון, אם בכלל, בין בני המשפחה.

דנו רבות בשאלה: האם יש לשתף את הילדים בדיון על עריכת הצוואה? הבאנו סיפורים מהחיים מחדר הגישור, על הורים שביקשו לנהל את הדיון על הצוואה בפתיחות עם כל בני המשפחה ומצאו את עצמם בסוף הדיון לבד ללא ילדים ונכדים בבחינת "ביקשנו לברך ויצאנו מקללים".
כל פתרון שהורים יציעו שייראה להם הכי שוויוני ונכון, עשוי להיחשב בעיני הילדים כמפלה ובלתי אפשרי. כאשר הורים עורכים דיון על הצוואה הם לא לבד עם הילדים אלא שבני הזוג, גם אם הם לא משתתפים בדיון, נמצאים ברקע כולל הוריהם, הקרובים והרחוקים, כולם "לוחשים לסוסים" כל אחד יודע הכי טוב ומתמחה בנושא, עצות נזרקות לאוויר ובסוף הורים שמבקשים מזור לבעיה, מגיעים למצב של תשישות נפש ועד לייאוש, עצבות ודכדוך למקום שנראה שאין ממנו מוצא.

את הדיון על חלוקת הנחלה נוכל להשוות לדיונים על חלוקה של שטחים, זה נראה קיצוני אמנם, אך לאור עליית הערך של הנחלות, הפוטנציאל הגלום בנחלה והרצון לחזור למקום בו גדלתי ולגדל את ילדיי, להיות בעל זכויות בחלקה גדולה שמאפשרת בנייה של מספר יחידות, מבני קייט, פל"ח, שטחים חקלאיים, פוטנציאל שינוי ייעוד בחלקות, פיצויי הפקעה, דיבידנדים מתעסוקה במשבצת האגודה וכו', נוצר מסך של ערפל על המערכת הרגשית של הילדים שמביאה את בני המשפחה למצב של אטימות והתנצחות כמו אנשים זרים.

גם אם התיאור נראה לכם לא מוכר במציאות שבה אתם חיים, אשתף אתכם כי המחלוקת על הנחלה חוצה מגזרים ואזורים גיאוגרפיים, היא קיימת בכל מושב ממש כך! ככל שחולף הזמן הבעיות הופכות להיות מגוונות וסבוכות יותר ו"עידן הנחלה המהוונת" שכבר נותן את אותותיו במחירי הנחלות, יוצר עוד "דמיונות" על אלו שכבר קיימים.

המחלוקת על הנחלה מוכרת עוד מדורות קודמים. הורים, סבא וסבתא, יכולים לספר סיפורים על מה שהם חוו במשפחות שלהם כאשר הם קיבלו את הזכויות בנחלה. אם נביט מסביב, נראה משפחות בהןאחים לא מדברים ביניהם שנים רבות, גם כאשר הם מתגוררים באותו מושב, המחלוקת חוצה דורות במשפחה והתוצאה היא קשה ולא מתקבלת על הדעת.

האם לכך התכוונו זקני הכפר? האם זו התוצאה לה ציפינו כאשר שמרנו על הזכויות בנחלה שנים רבות? התשובה היא אחת- ברור שלא!

התחלנו ברוח של התחדשות ושינוי וזהו הנתיב עימו אנחנו נבקש להמשיך. השאלה שנשאל כעת היא - איך נעשה שינוי במציאות של עולם הנחלות בכדי לראות משפחות מאוחדות ששומרות גם על המשפחה וגם על הנחלה לדורות? האם זה אפשרי? או שיצר האדם רע מנעוריו וכפי שנכתב "אוהב כסף לא ישבע כסף" או "יש לו מנה רוצה מאתיים".
שינוי מתחיל מרצון, כלומר, אם לא יתעורר רצון לעשות שינוי במשפחות בעולם הנחלות, ניוותר עם מאבקים על נחלה שמייסדיה ביקשו לשמר משפחה ולפתח חקלאות ותחת זאת הנחלה הפכה לסיבה להרס ולאובדן.

אני מזהה את שינוי, אולי זה יישמע לכם דמיוני, אבל ראיתי אנשים שקצה נפשם במאבק על הנחלה, מאבק שהוא תוצאה של רצף גנטי של טעויות במהלך הדורות. אנשים שהבינו שבסוף, אם אין להם משפחה, או אחים או הורים שיהיו בקשר עם הנכדים, הם הופכים להיות למעשה "מת מהלך".
אח שלא מדבר עם אחיו כי הוא מנהל איתומאבק משפטי או הורה שנמצא בהליך משפטי במשך שנים מול ילד, הורים שלא רואים ילדים ונכדים - חייהם אינם חיים.

ראיתי אנשים חזקים שנשברו ברגע שנכנסנו פנימהוהתחלנו לדבר על התהליך שהמשפחה עברה במשך שנים. ראיתי נהרות של דמעות שזרמו כשאח דיבר על הגעגועים לאחיו לאחר שנים שהם לא מדברים. ראיתי נכדים שבוכים כי הם רוצים לראות את סבא וסבתא וההורים לא מסכימים. ראיתי סבא שנבל וקמל ונשבר ונפטר אחרי שהבן הפנה לו את הגב ולא דיבר איתו שנים והדיר את הנכדים מביתו למרות שהם גרו באותה נחלה עשרות שנים. ראיתי אמא בת שמונים שאבדה לה הדרך אחרי שהבן הפסיק לדבר איתה כי היא נתנה לאחיו מגרש שיפוצל מהנחלה ועוד ועוד סיפורים.
הגנטיקה של הסיפורים מצביעה על טעות יסודית שהורים עושים מרצון טוב ולעיתים מפחד, במטרה לנסות לשמור על המשפחה והנחלה. הטעות מתחילה כשהילדים עוד קטנים שם נזרעים זרעי המאבק, בהבטחות בע"פ, בקביעת עובדות בשטח כמו בניה בנחלה או כניסה של ילד לעבודה עם ההורים מבלי להסדיר את היחסים.

כבר נאמר ואחזור על כך: "בדורנו אין בן ממשיך אלא יורש" שנקבע בצוואה שניתנת לשינוי בכל בוקר. תופעת ה"בן הממשיך"שהיתה מנת חלקנו מזה שנים רבות ומאז קום המדינה ואף לפני כן, היתה מתאימה לדור הקודם, אך כיום, ברוב המקרים, הילדים מבקשים לחיות באווירה כפרית, לבנות בית בנחלה, לגדל ילדים במקום איכותי והנחלה היא המקום המתאים ביותר לחבר בין כל הרצונות, אך היא יכולה להיות גם הכר הפורה ביותר לתחילתה של מלחמה אם לא פועלים בהתאם לצרכים של הדור הזה ותחת זאת משתמשים בכלים של הדור הקודם.

הפתרון טמון בתהליך שנקרא "תיאום ציפיות"! לפני שילד בונה בנחלה או נכנס לעבודה עם ההורים או גר ביחידה שפוצלה מבית ההורים או בבית אימון שהוסב למגורים או בקרוואן שהונח על הנחלה או עושה שימוש במבנה שניתן לו לצרכים עסקיים או לאחסנה או כל תסריט אחר - יש לתאם ציפיות ולחתום על הסכם בין ההורים לילדים - ההסכם הוא מציל חיים ממש ובדור שלנו חלה חובה על ההורים לבצע את ההסכם אם הם רוצים לשמור על המשפחה לדורות.
בכדי להמחיש את התהליך הנפשי שעוברים הורים וילדים במסע על חלוקת הנחלה, אשתף בסיפור מחדר הגישור. בחרתי עבורכם הפעם סיפור שיתאים לט"ו בשבט ולתהליך ההתחדשות שמתרחש בימים אלה.

סיפור מחדר הגישור:
גיבורי הסיפור הם אמא וארבעה ילדים. כולם מתגוררים בנחלה אחת מזה עשרות שנים. שני בתי מגורים בהיתר, אחד היסטורי ושני נבנה על ידי ההורים. ביחידה ההיסטורית מתגוררת הבת הבכורה עם משפחתה, בבית ההורים פוצלה יחידה עבור בת הזקונים ושני בנים שהניחו קרוואנים בנחלה ללא היתר. כל האחים נשואים עם ילדים, בנחלה אין פעילות חקלאית, כל הילדים בעלי מקצועות חופשיים. אב המשפחה נפטר לפני חמש שנים והותיר את האמא דליה, אשה קשת יום, בת שבעים וחמש שעדיין לא הפסיקה לעבוד. דליה עבדה כל חייה, הידיים שלה חרוצות ומלאות יבלות מעבודת קשה בניקיון בתים. היא חרושת קמטים, החיוך מזמן לא עלה על השפתיים ומאז שבעלה נפטר היא הולכת ומתכופפת מהעומס של העבודה, אבל יותר מכך מהצער שהילדים הביאו לחייה בשנים האחרונות.
דליה מתמודדת מזה שנים עם ריב בין האחים על חלוקת הזכויות בנחלה. לאחר שאב המשפחה הלך לעולמו, נפתחו תיבות פנדורה שהיו סגורות היטב במשך שנים מפאת הכבוד שהילדים רחשו לאבא.
האבא היה אדם קשה ונוקשה, בעל פנים זועפות, ניהל את המשפחה ביד רמה והטיל אימה על כל הסובבים אותו. דליה אהבה אותו מאוד, הוא נכנס לחייה מגיל 14 ורק אותו היה ידעה. הוא היה המשענת שלה, היא לא ידעה דבר על הוצאות והכנסות או על טרדות החיים, היא טיפלה בבית ובילדים, הלכה לעבודה ושבה, כך היה עשרות שנים. במהלך חייה היה לה חיוך, אולי לא תמיד ראו אותו מבחוץ, אבל היא אמרה בליבה כל הזמן תודה על מה שיש לה.היא נהגה להתפלל ולבקש "שמור על בעלי והילדים" וכך היא עברה חיים שלמים.
מותו של בעלה הותיר אותה בתוך חלל עצום שלא היתה לה יכולת למלא. דליה המשיכה לעבוד למרות גילה המתקדם, כי היא הבינה שזה הדבר היחיד שיחזיק אותה בחיים. היא יכלה להתמודד עם העבודה, אבל החושך שנכנס לחייה מאז שהחל המאבק בין הילדים על הנחלה, היה כבד מנשוא והיא לא הצליחה למצוא ולו נקודה אחת קטנה של אור. כך החל תהליך שהביא בסופו של דבר לפטירתה. דליה נפטרה חמש שנים אחרי בעלה. בהלוויה שלה הילדים לא דיברו, הם ישבו שבעה בביתה, כל אחד בפינה אחרת והיה זה רק עניין של זמן עד שתיפתח המערכה על הנחלה.
כחודשים לאחר פטירתהשל דליה החל מאבק משפטי במכתבים שכל אחד מהילדים שלח לשני. הילדים גרים ביחד בנחלה, אבל התכתובת היתה על ידי עוה"ד שכל אחד שכר לעצמו. ארבעה ילדים, ארבעה עו"ד,חמשה עשר נכדים, נחלה אחת.
לאחר מספר חודשים של תכתובת, בעצת עוה"ד הגיעו הילדים להליך גישור בכדי לבחון את האפשרות למנוע הליך משפטי של שנים רבות והוצאות של מאות אלפי שקלים עבור כל אחד מהילדים.

פגישה ראשונה:
ארבעה ילדים בלי בני זוג, זו היתה ההנחיה שהם קיבלו, כולם כיבדו את הבקשה והתייצבו בשעה המתאימה. בחדר הישיבות שקט לפני הסערה, הסבר ראשוני על התהליך, מי רוצה להתחיל?
שקט בחדר, העניים רצות בין אחד לשני, הראשים חצי מורכנים, אף אחד לא מוכן לפתוח ולהסביר - איך הגענו עד הלום? זיהיתי את בת הזקונים, נראה היה שיש לה לב פתוח ואפשר להתחיל איתה. הוצאתי את כולם מהחדר ונותרתי עם בת הזקונים. מירב, בת ארבעים יש לה שלושה ילדים, היא אדריכלית, בחורה נאה, ביישנית נראה היה על פניה שהמעמד מאוד קשה עבורה, היא מעולם לא חוותה תהליך של גישור והעובדה שהיא צריכה להתמודד מול האחים היתה לה מאוד קשה.
ביקשתי ממירב לספר לי מה קרה במשפחה מהיום הראשון שהיא זוכרת. לקח לה כמה רגעים לסדר את המחשבה, היא הרימה את העיניים וראיתי שהדמעות זולגות ללא הפסקה, היא ניסתה לדבר והיה לה קשה, העומס הנפשי התפרץ החוצה, היא סחבה את השק הרבה שנים וכעת כשההורים לא נמצאים, אין כתף לבכות עליה והיא,שהיתה הילדה של אבא, תום בוי, אבא תמיד הגן עליה, נותרה לבד והריק שבו היא נמצאת הורגש באותם רגעים. מירב נרגעה אחרי דקות ארוכות והחלה לגולל סיפור חיים. ההורים עלו מצפון אפריקה, אבא היה איש עבודה, עבד על טרקטור כל חייו, הילדים בקושי ראו אותו במהלך השנים, אמא גידלה אותם באהבה וחום, מירב לא הבינה איך משפחה כמו שלה הגיעה למצב של שנאה בין האחים. היא ניסתה לשחזר את רגע ההתחלה, אבל היה לה קשה לשים את האצבע בדיוק, מתי נזרעו הזרעים של השנאה. מירב הסבירה בין הדמעות שלא הפסיקו לזלוג, שהיא רוצה להביא שלום בין האחים והיא מוכנה לעשות הכל בכדי שזה יקרה. הסברתי לה את האפשרויות הקיימות בכדי לחלק את הנחלה בין הילדים והיא אמרה בנחרצות שהיא לא מעוניינת להמשיך להתגורר בנחלה. היא מעוניינת לצאת ותסכים לכל הסדר שוויוני שיאפשר לה להתחיל בחיים חדשים.

פגישה שניה:
הזמנתי את שני האחים לפגישה שניה. הפגישה החלה במתח רב, הם לא הסכימו בתחילה לשבת ביחד באותו חדר. לאחר שפגשתי כל אחד מהם בנפרד, קיבלתי את ההסכמה לישיבה משותפת. בפגישות הנפרדות בין האחים זיהיתי ששניהם רוצים לרדת מהעץ, אבל האגו לא אפשר להם לומר זאת במפורש. האחים לא מדברים ביניהם שלוש שנים. הם גרים בסמיכות אבל אין כל קשר בין המשפחות.במהלך השנים לבני הדודים אסור היה להיכנס לבית אחד של השני ולא פעם הם בכו על כך, אבל דבר לא עזר, האחים בשלהם נטועים עמוק בשורשים, שיצאו מתוך זרעים של שנאה.
נעם האח הצעיר הסכים להתחיל בשיחה. הוא לא הישיר מבט לאחיו, הוא דיבר רק אלי. אחיו אהוד הרכין את הראש ומידי פעם היה מעלה מעט את המבט ומסתכל לכיווני בכדי לשמור על קשר עין. נעם סיפר על אבא מאוד קשוח שלא ידע לתת מילה טובה, הילדים עשו רבות בכדי לרצות אותו, אך האבא שחווה ילדות קשה בעצמו, היה נטול אינטליגנציה רגשית וזה השפיע מאוד על הילדים.
נעם סיפר על מקרה שהתרחש כאשר הוא היה בן עשרים. נעם עבד באותה תקופה עם אבא על הטרקטור. הוא היה מקבל חופשות מהצבא בגלל המצב הכלכלי ומסייע לאבא בעסק. נעם רצה מאוד לרצות את האבא, אך האבא היה מטיח בו מילים קשות ומאשים אותו שהוא לא יוצלח, "ידיים שמאליות" כך הוא היה אומר לי הסביר נעם "ואני אהבתי אותו רציתי לעזור, ראיתי מה קורה בבית, ויתרתי על הילדות שלי ועל חיי הבגרות בשביל לעזור בפרנסה של המשפחה אבל אבא לא ראה את זה הוא רק ירד עלי והוריד אותי לרצפה". "אני מעולם לא עניתי", אמר נעם והקול שלו רעד, "הוא הוריד לי את הביטחון וחיים שלמים אני מנסה להתמודד עם זה". נעם המשיך, "אהוד היה צופה מהצד וצוחק עלי, הוא לא עבד עם אבא, אהוד הוא מניפולטור מאז שהיה ילד והיה מתמרן את האבא כנגדי". ואת הצחוק שלו באותו יום קשה, שהיה רק אחד מיני רבים, שעברתי עם אבא, אני זוכר מגיל עשרים. כך שנים רבות נעם חווה חוויה קשה של אבא שהתעלל בו נפשית ואח שרכב על הגל של האבא וגרם לכך שנעם ספג עלבונות שנים רבות מחייו.
אני שונא אותו הטיח נעם באהוד והחל לבכות. נעם הביט באהוד, הם כבר לא ילדים, שניהם מעל גיל חמישים, אבל הלב הפצוע מדמם שנים רבות בפנים. נעם מעולם לא הוציא את הדברים החוצה, אבל עכשיו זה התפוצץ, לא היה יותר מקום בנפש להכיל את העומסים והוא התפרק. לראות אדם מעל גיל חמישים בוכה מול אחיו לאחר שנים רבות של נתק זה מחזה לא קל. גם לנעם ואהוד זה לא היה קל, אבל זו היתה התחלה. זוכרים את הזרע שנרקב באדמה ורק בזכות הריקבון צומח עשב חדש, זה בדיוק התהליך הנפשי שעברו נעם ואהוד. ברגע שנעם הסכים בינו לבין עצמו, אולי בתת מודע בלי שליטה, להתפרק מול אחיו, הוא שבר לרסיסים את החומות שנבנו סביב הלב וזה הרגע שניתן היה לבנות משהו חדש.
אהוד התרומם מהכסא, היה נראה כאילו הוא עומד לצאת מהחדר, אך לא, הוא ניגש אל אחיו וחיבק אותו, הוא הביט לו בעיניים ואמר לו: "אחי התגעגעתי אליך אני אוהב אותך", כך רגעים ארוכים הם עמדו והתחבקו, דמעות של גברים זלגו להם מהעיניים, וזו היתה שמחה גדולה שאי אפשר לתאר במילים.

פגישה שלישית:
ארבעה ילדים יושבים בחדר הישיבות. שתי אחיות ושני אחים. כולם מישירים מבט, הפנים מוארות משדרות שמחה ואופטימיות, כולם יושבים נינוחים מחייכים חיוכים בישניים, נראה שיש התרגשות בחדר ולב פתוח מפעם בחזה.
התחלנו בסיכום התהליך, מה עברנו עד כה בשתי פגישות. הם כבר עדכנו אחד את השני על הפגישות והרבה דמעות זלגו בבית. נעם סיפר על המפגש הראשון בין בני הדודים לאחר שההורים בישרו להם שמהיום מתחיל עידן חדש במשפחה, כולם מאוחדים. הילדים כמובן כבר גדלו, הם אולי פספסו רגעים של ילדות, אבל הם ירוויחו משפחה לדורות.
מה יעלה בגורל הנחלה? הפעם זה היה החלק הכי קל בתהליך - הבעיה של המשפחה היתה שהם היו מנותקים ולא דיברו שנים, אף אחד לא ידע מה השני רוצה, התהליך של ההתחדשות הביא לשינוי בתפיסה, להמסת האגו ולשבירת החומות ואיתם ביחד את הרצון לפשרה.
הילדים הסכימו ביניהם שאורית הבת הבכורה תחליט מה יהא בגורל הנחלה. פה אחד הם הודיעו לי - מה שהיא תחליט זה מה שיהיה - אנחנו רוצים להנציח את הרצון של האמא, הם אמרו, לפני שהיא הלכה לעולמה, היא ביקשה מאורית בקשה אחרונה "תשמרי על המשפחה" והיום אנחנו רוצים לקיים את הצוואה שלה.
אורית, רו"ח במקצועה בת חמישים וחמש, אישה מסודרת להפליא וחכמה, הביא עימה דוח אקסל מסודר שבו היא פירטה כיצד תחולק הנחלה. מירב כבר הודיעה שהיא מבקשת לצאת מהנחלה, אהוד שילדיו כבר לא גרים בבית ביקש גם הוא לצאת, נותרנו עם נעם ואורית שיחלקו ביניהם את הנחלה. הוחלט שכל אחד מהם יפצל בית מהנחלה (הם גרים במושב שיש בו תב"ע לשלוש יחידות בשלושה מבנים וניתן לפצל שני בתים). יתרת הנחלה תימכר והתמורה תחולק שווה בשווה בין מירב לאהוד.
כולם הביטו באורית בהערצה, מבטים כאלו לא נראו במשפחה שנים רבות וזה היה מאוד מרגש, ההסכמה היתה פה אחד, הם קיבלו את ההצעה ובימים אלה אנו מוציאים אותה מהכח אל הפועל.

חברים יקרים, זה זמן להתחדשות, תביטו מסביב ותראו שיש הרבה משפחות שנמצאות במצבים דומים למצב של המשפחה גיבורת הסיפור שלנו. כל אחד חווה מאבק אחר, אין סיפור דומה לשני.. במפגש ראשון עם משפחה במאבק, נראה שמדובר בעוד ריב על נחלה, אבל כשנכנסים פנימה,מבחינים שכל סיפור מתחיל מזרע אחר של פורענות שגרם לאחר שנים שהוא נטמן למאבק המשפחתי.
בעידן הנחלה המהוונת ניוותר עם אותן שאלות ואולי הרבה יותר סבוכות לאור השינויים שחלים בעקבות החלטות רמ"י. נפש האדם תישאר אותה נפש עם אותם "מתלים" ולכן השינוי צריך להיות בנקודת המבט של הורים וגם ילדים ובאימוץ התובנה, כי המשפחה מעל הכל!

חג ט"ו בשבט שמח לכל בית ישראל.

הערה: רשימה זו הינה למידע כללי וראשוני בלבד ואינה נועדה בשום מקרה לשמש כיעוץ משפטי ו/או כתחליף ליעוץ משפטי לכל מקרה ונסיבותיו. הדברים נכונים למועד כתיבתם בלבד, ונכונותם עלולה להשתנות מעת לעת.