התקבלה תביעה הבן הממשיך לפינוי אחים מבית מגורים במשק חקלאי

התקבל פסק דין בשתי תביעות שנדונו במקשה אחת.
תביעת התובעים לסילוק הנתבעים וחיובם בדמי שימוש ראויים, במסגרת תמ"ש 37900-07-11;
תביעת הנתבעים 1-2 להצהרה על זכויותיהם בבית המגורים הקיים במשק החקלאי והמגרש עליו הוא בנוי, במסגרת תמ"ש 14410-11-11 (להלן: "התביעה לסעד הצהרתי").

העובדות בתמצית:
התובע והנתבעים 1-2 הם אחים. הנתבע 3 הוא שוכר מטעם הנתבע 2.
הוריהם המנוחים של הצדדים היו ברי רשות במשק החקלאי. במהלך שנות ה – 70 ביקשו ההורים המנוחים לבנות בית מגורים חדש במשק.
בשנת 1982 הסתיימה בניית השלד וביום 14.2.82 נפטר האב המנוח, כאשר על המשק רבצו חובות.
ביום 23.5.82 האם המנוחה מינתה את התובע כבן ממשיך במשק. המינוי קיבל את אישור רשות מקרקעי ישראל ביום 9.12.86.
במהלך חודש אוקטובר 1982 לערך חתמה האם המנוחה על הסכם עם הנתבעים בו העניקה המנוחה את הזכויות בבית המגורים לנתבעים.
בצוואתה מיום 1.12.82 ציוותה האם המנוחה שכל זכויותיה בבית המגורים יהיו לנתבעים. באותו מועד חתמו התובע והאם המנוחה על הסכם בו התחייבה האם המנוחה לבצע כחל פעולה נדרשת כדי ליישם את מינוי הבן הממשיך במשק החקלאי. בהסכם זה אין כל אזכור להתחייבותה כלפי הנתבעים להעניק להם את הזכויות בבית המגורים.
בין השנים 1982-1983 נבנה בית המגורים. בשנת 1984 הסתיימה בניית קומה ב' בבית המגורים והאם המנוחה עברה להתגורר שם ביחד עם הנתבע 1 והתובע.
בין השנים 1990-1999 החל סכסוך בין הנתבעים ויתר האחים לתובע.
בשנת 1997 הרם המונחה פנתה לסוכנות היהודית בבקשה לבטל את מינוי הבן הממשיך. באותה שנה האם המנוחה חתמה על צוואה נוספת בה ציוותה את בית  המגורים לנתבעים.
בשנת 2001 חתמה האם המנוחה על צוואה נוספת גם בה ציוותה את בית המגורים לנתבעים.

ההליכים הקודמים בין הצדדים:
בשנת 2007 הגישו הנתבעים שתי תביעות נגד התובע בשם האם המנוחה. באחת תבעו למכור את המשק החקלאי ובשניה פינוי התובע וחיובו בתשלום דמי שימוש ראויים. חלק בלתי נפרד מן התביעות היה קבלת הצהרה לבטלות מינוי התובע כבן ממשיך במשק.
ביום 29.5.10 האם המנוחה נלכה לעולמה.
ביום 8.12.10 ניתן פסק דין במסגרת שתי התביעות, אשר נדחו לחלוטין ונקבע כי מינוי הבן התובע כבן ממשיך שריר וקיים וכי הוא בעל מלוא הזכויות במשק ממעוד פטירת האם המנוחה.

האם בר רשות שמינה אחד מילדיו בן ממשיך רשאי לאפשר אחר זכויות במשק:
התובע באמצעות באי כוחם עוה"ד גבי מיכאלי ועוה"ד עודד זאוברמן, טענו כי לאור הוראות הסכם המשבצת שבין אגודת מושב, סוכנות היהודית ורשות מקרקעי ישראל, אין המנוחה הייתה רשאית להעניק זכויות במשק לכל גורם שהוא לאחר מינוי התובע כבן ממשיך, ולאחר שהמינוי הושלם כדין.
על אחת כמה וכמה כאשר הענקת הזכויות לנתבעים נעשתה בלי אישור התובע ובלי ידיעתו. התובע לא ידע כלל אודות ההסכם בין הנתבעים למוחנה ולגבי הוראות צוואת המנוחה.
התובע לא התחייב כלפי המנוחה בשום צורה ואופן כי יעניק לנתבעים זכויות כלשהן במשק החקלאי, וכן הענקת זכויות כאמור לא היוותה תנאי למינויו כבן ממשיך.
הנתבעים טענו למעשה כי ישנה הסכמה משפחתית, בהתאם לקבוע בהלכת חיים נ' חיים (ע"א 1662/99 חיים נ' חיים פ"ד נו(6) 295 (2002)) ועל כן הם זכאים לזכויות בבית המגורים ובמגרש, ואף לפצל את המגרש מן המשק החקלאי.
התובע מצידו טען כי במקרה דנן לא מתקיימים התנאים הנדרשים לצורך אכיפת ההלכה שקבעה בעניים חיים נ' חיים.
במקרה דנן לא ניתנה הסכמת הבן הממשיך למתן זכויות במשק לנתבעים.
במקרה דנן לא נחתמה שרשרת הסכמים בין ההורים המנוחים, התובע והנתבעים בקשר עם הענקת זכויות במשק לנתבעים חרף ו\או כתנאי למינוי הבן הממשיך.
לאור זאת מצא בית המשפט כי אין ולה היה בין הצדדים "הסכם פנים משפחתי" ועל כן אין הנתבעים זכאים לזכות כלשהי בבית המגורים במשק. פעול יוצא מכך הוא כי התובע הוא בעל מלוא הזכויות במשק על כל הבנוי והמחובר לו.

מימון בניית בית המגורים במשק:
בית המשפט הנכבד בחן את נושא מימון בניית בית המגורים במשק אך ורק על מנת להעניק פיצוי לנתבעים, ככל שאלו יוכיחו כי אכן מימנו את בניית בית המגורים או חלק ממנו.
בית משפט קבע כי קומה ב' של בית המגורים נבנתה על ידי נטילת הלוואה שרובה ככולה נפרעה מהכנסות המשק. הנתבעים לא הוכיחו כי הם מימנו את בניית קומה ב' של בית המגורים.
בית משפט קבע כי את הנתבע 2 מימן את השלמת הבניה של קומה א' למעט: היסודות, הרצפה, התקרה, השלד, קיר אחד וחלק מהחגורות, האינסטלציה והחשמל. על כן, קבע בית המשפט, זכאי הנתבע 1 לפיצוי אשר יקבע על ידי שמאי שזהותו תוסכם בין על ידי הצדדים.

זיקת הנאה:
במסגרת סיכומיהם טענו הנתבעים לראשונה שקיימת להם זכות מגורים הנובעת מזיקת הנאה מכוח שנים.
בית המשפט דחה את טענה זו שכן היא נטענה ראשונה בשלב הסיכומים והיא מהווה הרחבת חזית אסורה. כן, ציין בית המשפט, כי אף אם היה דן הטענה לגופה הרי שיש לדחותה שכן לא מתקיימית היסודות הנדרשים לצורך גיבושה של זיקת הנאה מכוח שנים.

תום לב בעת תביעה לסעד הצהרתי:
סעד הצהרתי הוא סעד מן היושר אשר הענקתו נתונה לשיקול בית המשפט אשר יכירע על פי שיקולי יושר וצדק. בית משפט קבע כי תביעת הנתבעים לסעד הצהרתי נגועה בחוסר תום לב. זהו נימוק נוסף לדחייתה של תביעתם לסעד הצהרתי.

התביעה לפינוי:
ככל שהאם המנוחה נתנה לנתבעים רישיון למגורים בבית המגורים, הרי שרישיון זה לא קיבל את אישור הבעלים של הקרקע – רשות מקרקעי ישראל, הסוכנות היהודית והאגודה. אשר על כן ככל שניתן רישיון למגורים הרי שהוא נטול כל תוקף. התביעה לפינוי התקבלה במלואה.

התביעה לדמי שימוש ראויים:
בית המשפט קיבל את תביעת התובע וקבע כי הנתבעים יושבים בבית המגורים שלא כדין ועל כן עליהם לשלם דמי שימוש ראויים לתובע.
הנתבע 1 חוייב בתשלום דמי שימוש חודשיים בסך 1,235 ₪ ממועד הגשת התובענה ועד הפינוי בפועל.
הנתבע 2 חוייב בתשלום דמי שימוש ראויים בסך 1,370 ₪ ממועד פטירת האם המנוחה ועד הפינוי בפועל.

הוצאות משפט:
הנתבע 1 חוייב בתשלום הוצאות משפט לתובע בסך 10,000 ₪.
הנתבע 2 חוייב בתשלום הוצאות משפט לתובע בסך 25,000 ₪.

הערה: רשימה זו הינה למידע כללי וראשוני בלבד ואינה נועדה בשום מקרה לשמש כיעוץ משפטי ו/או כתחליף ליעוץ משפטי לכל מקרה ונסיבותיו. הדברים נכונים למועד כתיבתם בלבד, ונכונותם עלולה להשתנות מעת לעת.