דילמות מוסריות לקראת ראש השנה בנושא "משפחה ונחלה"

מפאת עוצמתו המיוחדת של הפיוט בחרתי להביא ממנו קטע:    
"... וְכָל בָּאֵי עוֹלָם יַעַבְרוּן לְפָנֶיךָ כִּבְנֵי מָרוֹן. כְּבַקָּרַת רוֹעֶה עֶדְרו. מַעֲבִיר צֹאנוֹ תַּחַת שִבְטוֹ.  כֵּן תַּעֲבִיר וְתִסְפֹּר וְתִמְנֶה וְתִפְקֹד נֶפֶשׁ כָּל חָי. וְתַחְתֹּךְ קִצְבָה לְכָל בְּרִיּוֹתֶיךָ. וְתִכְתֹּב אֶת גְּזַר דִּינָם:בְּרֹאשׁ הַשָנָה יִכָּתֵבוּן וּבְיוֹם צוֹם כִּפּוּר יֵחָתֵמוּן, כַּמָּה יַעַבְרוּן וְכַמָּה יִבָּרֵאוּן, מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת. מִי בְקִצּוֹ וּמִי לֹא בְקִצּוֹ. מִי בַמַּיִם. וּמִי בָאֵשׁ. מִי בַחֶרֶב וּמִי בַחַיָּה. מִי בָרָעָב וּמִי בַצָּמָא. מִי בָרַעַשׁ וּמִי בַמַּגֵּפָה. מִי בַחֲנִיקָה וּמִי בַסְּקִילָה. מִי יָנוּחַ וּמִי יָנוּעַ. מִי יִשָקֵט וּמִי יִטָּרֵף. מִי יִשָלֵו וּמִי יִתְיַסָּר. מִי יֵעָנִי וּמִי יֵעָשֵר. מִי יִשָפֵל וּמִי יָרוּם. וּתְשׁוּבָה וּתְפִלָּה וּצְדָקָה מַעֲבִירִין אֶת רֹעַ הַגְּזֵרָה, כִּי כְּשִׁמְךָ כֵּן תְּהִלָּתֶךָ, קָשֶה לִכְעֹס וְנוֹחַ לִרְצוֹת, כִּי לא תַחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת, כִּי אִם בְּשׁוּבו מִדַּרְכּוֹ וְחָיָה וְעַד יוֹם מוֹתוֹ תְּחַכֶּה לוֹ אִם יָשׁוּב מִיַָד תְּקַבְּלוֹ. אֱמֶת כִּי אַתָּה הוּא יוֹצְרָם וְאַתָּה יוֹדֵעַ יִצְרָם כִּי הֵם בָּשָׂר וָדָם. אָדָם יְסוֹדוֹ מֵעָפָר, וְסוֹפוֹ לֶעָפָר בְּנַפְשׁוֹ יָבִיא לַחְמוֹ מָשׁוּל כְּחֶרֶס הַנִּשְבָּר כְּחָצִיר יָבֵשׁ וּכְצִיץ נוֹבֵל כְּצֵל עוֹבֵר וּכְעָנָן כָּלָה וּכְרוּחַ נוֹשָבֶת וּכְאָבָק פּוֹרֵחַ כַחֲלום יָעוּף..."

גם אני עורך חשבון נפש עם עצמי, כאשר אני מבקש לבחון באילו מקרים טיפלתי בשנה האחרונה במרכזם עמדו "המשפחה והנחלה".

על רבים מהסיפורים בהם עסקתי כתבתי לכם, ושיתפתי אתכם בדילמות המשפטיות, המשפחתיות והמוסריות שהיו חלק בלתי נפרד מהתהליך שעברו המשפחות שמצאו את עצמן בעיצומו של תהליך חלוקה, הורשה או העברה במתנה של הנחלה.

מצאתי שבמקרים לא מעטים, המוסר שהיה אמור להוביל את דרך קבלת ההחלטות של הצדדים, שהם הורים וילדים, לא עמד כנר לרגלי כל המשתתפים בתהליך. מצאתי הורים מבוגרים אובדי עצות שהילדים מבקשים לחלק "מעל לראשם" את הנחלה בעודם בחיים. מצאתי ילדים מבוגרים בעלי משפחות שנאבקים ביניהם על "נתח" מהנחלה ומצאתי רגשות שמהולים בעצב, אכזבה וכעס, שהביאו לפירוד ולנתק.

שאלתי את עצמי, איך ייתכן ששנים כה רבות, דורות על דורות של בעלי נחלות חווים את אותן החוויות בתוך המשפחה? הורים נחלמו באותן מלחמות ירושה בהן נלחמים כיום ילידיהם? האם החלטות מועצת מקרקעי ישראל לא השתנו במהלך השנים? האם המדיניות הביאה למצב אליו נקלענו? האם אנו עוסקים ביצר ההישרדות של האדם או שמא יש כאן כשל מערכתי שלם?

כאשר ביקשתי לפרוט את התשובות לשאלות שהעליתי לעיל, מצאתי שיש קו דמיון אחד שמוביל כחוט השני את דרך קבלת ההחלטות של הורים בעת העיסוק בדילמת ההורשה של הנחלה, עוד מקדמת דנא ועד היום והוא: "הרצון העז לשמור על שלימות המשפחה"

אם כך שאלתי - איך ייתכן כי מחד מבקשים לשמור על שלמות אך, מאידך, כל הפעולות שנעשות מעידות על הפרדה ופירוד והתוצאות הן הרות אסון?

לאחר שבחנתי עשרות רבות של מקרים ועסקתי בבני אדם ולא ב"תיקים", כאשר העיסוק דורש הבנה משפטית אך לא פחות מזה, הבנה בנבכי נפשו של האדם, הבנת הצרכים, מתלי הנפש, ומשקעי העבר - אני מבקש להציע תשובה שעשויה להוביל לשינוי מגמה בדרך בה משפחות פועלות בהליך ההורשה והעברה בין דורית של נחלות.

כאן אני מבקש להתחבר שוב לראש השנה הבא עלינו לטובה ולפיוט "ונתנה תוקף" אשר ציטוט נרחב ממנו הובא לעיל, במטרה שכל אחד ינסה להתחבר למילים שחודרות לעמקי נשמתו של האדם, כאשר הוא חושב על עצמו ועל משפחתו ובמקרה שלנו – גם על "משפחתו ונחלתו".

בראש השנה כל אחד פונה לבוראו כאשר הוא עומד מול גזר הדין ואומר לו: אתה מכיר את היצר שלי תאפשר לי על ידי תפילה ותשובה לשוב לדרך הישר ובוראו מיד מקבל אותו.

על דרך זו - כל אחד שעומד מול הדילמה של הורשת הנחלה מתבקש לבחון היטב את יוצאי חלציו, להכיר את נפשו ואת פנימיותו של כל אחד מהם, לעשות עם עצמו חשבון נפש לאחר שהוא הבין היטב את החוקים והאפשרויות המוצעות על מנת להתמודד עם העברת הזכויות בין הדורות והורשת הנחלה - ורק לאחר שבחן היטב עם עצמו ועשה חשבון נפש, יוכל האדם לקבל החלטה כיצד לפעול ביחס לזכויותיו בנחלה.

הורים – בעלי זכויות בנחלות – שיפעלו בדרך של הסתכלות פנימית ויבינו את המציאות כמה שיותר מוקדם ולא בגיל מאוחר – יוכלו לזכות במשפחה מלוכדת ובשנים ארוכות של נחת מהילדים ומהנכדים.

צריך להבין – כי הדור התחלף, ההחלטות משתנות, אך יצרו של האדם נותר כשהיה עוד מנעוריו – ועל כן – הדרך בה פעלו בדור הקודם וזה שלפניו – שהביאה במקרים רבים למלחמות ירושה – אינה מתאימה יותר. כיום חייבת להיות התעוררות והבנה, כי יש לעשות שינוי מהותי בדרך הבנת המטריה המשפטית, המוסרית, המשפחתית והכלכלית, על מנת לקבל את ההחלטות הנכונות ביותר עבור כל משפחה.

הדברים האמורים מכוונים לכל דילמה עמה נתקל בעל הנחלה: בניית בתי שני בנחלה, העברה ללא תמורה לאחד הילדים, חתימה על צוואה, שיתוף אחד או יותר מהילדים בפעילות בעסק המשפחתי בנחלה, פיצול בית/מגרש מהנחלה, מכירת הנחלה, דילמות בחלוקה בין היורשים וכו'.

כל בעל נחלה צריך לקבל אחריות מלאה ולהסדיר את זכויותיו לאחר שילך לבית עולמו בדרך של צוואה, יש לחתום על הסכמים עם הילדים שמבקשים לבנות בית בנחלה, לגרום לכך שייחתם בין בני הזוג הסכם ממון, לקבוע הוראות ברורות בהסכמים, לא להעביר את הנחלה לילדים במתנה אלא במקרים מיוחדים ורק לאחר שנבחנו כל האלטרנטיבות, לבצע בנייה בהתאם להחלטות, לא להבטיח הבטחות ללא כיסוי, לבחון מערכת שיקולים רוחבית זו הצופה פני עתיד גם במקרים בהם לא כל הילדים נשואים או מבקשים להתגורר בנחלה.

במקרים בהם נותרים יורשים ללא צוואה מצד ההורים – מצאנו כי המחלוקות מתבססות פעמים רבות על "הבטחות" שכל אחד מהיורשים טוען כי הובטחו לו עוד כאשר ההורים היו בחיים. במקרים בהם אחד מהיורשים מתגורר בנחלה ואין הסכם בינו לבין ההורים, מצאנו מחלוקות על הזכויות בנחלה, כאשר עולה טענה מצד הילד שגר בנחלה כי היתה כוונה לתת לו את מלוא הזכויות בנחלה. במקרים בהם מדובר על נחלות ששווים עומד על מעל עשרה מיליון ₪ (לעיתים אף בסכומים נמוכים יותר), קיימת בעיה למצוא את היורש שיקבל את הזכויות ויפצה את היורשים האחרים. במקרים רבים מצאנו פתרונות יצירתיים, אך כאשר לא נמצאה צוואה, נדרש הרבה רצון טוב מצד היורשים על מנת להגיע להסדר.

כל אחד צריך לומר לעצמו כי כאן נדרש שינוי, לא ייתכן שמשפחות ימשיכו להילחם על הזכויות, כאשר ההורים בחיים ו/או לאחר שההורים הלכו לבית עולמם.

ברור לכולנו כי את המזור לא נמצא בהחלטות מועצת מקרקעי ישראל ורשות מקרקעי ישראל, אלא הפוך הדבר. הפתרון טמון בתוכנו, בכח אחדותנו כבעלי נחלות, חקלאים, בוני המדינה והוגי הדרך שראו לנגד עיניהם את טובת הכלל.     

הערכים שהובילו אותנו עד היום, יובילו אותנו לנצח בדרך לעתיד טוב יותר למשפחות של בעלי נחלות, שיראו בנחלה מנוף צמיחה, אם נשכיל להבין את ההחלטות ונדע לפעול ביצירתיות המתבקשת וכמובן, לא נפסיק להילחם באלו המבקשים לרמוס את זכויותינו.     

אנו נדרשים לפעול כל העת, בדרך של הסברה, העמקת הקשר בין המגזר העירוני והחקלאי במטרה לגשר בין הפערים ההיסטוריים, שעד היום לא הצטמצמו למרות מקרים רבים המגיעים לפתחו של בית המשפט העליון.
    
אנו מבינים שהכתובת היא מקבלי ההחלטות, את אלו יש לשכנע בצדקת דרכנו, להם יש להסביר מהי "משפחה ונחלה", לשתף אותם בדילמות המוסריות ובמציאות הבלתי אפשרית של החלטות הרשות וכן בפערים הלא מוצדקים בין המגזר העירוני לחקלאי. פעולות אלו יביאו להישגים, קטנים וגדולים, צעד אחר צעד, לצמצום הפערים שאין להם כל הצדקה היסטורית.

בפרשה האחרונה אותה קראנו השבוע "ניצבים וילך" משה ניצב בפני בני ישראל ואומר להם: ישראל הוא עם קשה עורף שנענש על חטאיו ועל כן מזהיר אותם כי אחרי לכתו עליהם להימנע מלעשות עברות שכן בורא עולם יענישם. אך אם הם יחזרו בהם ממעשיהם בורא עולם יברך אותם ואת מעשי ידיהם.

נמשיל זאת לעולמנו – ברור לנו כיום כי לא ניתן להמשיך ולפעול באותה דרך בה הלכו דורות של בעלי נחלות שהביאה להרס של משפחות – יש לעשות שינוי ולפעול בדרך אחרת, של לקיחת אחריות על המעשים, של להקדים מחשבה למעשה, לעשות חשבון נפש ולפעול מעומקם של דברים ולאחר שהכל נבחן ונבדק עד דק.

כך נשמור על הנחלות לדורות ועל שלמות המשפחות ונביא נחת להורים ונגדל ילדים בשמחה.

אנו מאחלים לכל בית ישראל שתיכתבו ותחתמו לחיים טובים ושיתמלאו כל משאלות לבכם לטובה.

הכותב מתמחה באגודות שיתופיות, מינהל ומיסוי מקרקעין www.lieblaw.co.il

הערה: רשימה זו הינה למידע כללי וראשוני בלבד ואינה נועדה בשום מקרה לשמש כיעוץ משפטי ו/או כתחליף ליעוץ משפטי לכל מקרה ונסיבותיו. הדברים נכונים למועד כתיבתם בלבד, ונכונותם עלולה להשתנות מעת לעת.