צוואה הכתובה בשפה שהמצווה איננו שולט בה

לסבתא מרים ולסבא יעקב היו 3 ילדים. אחת מבנותיהם נפטרה בהיותה בת 21, ולה בת קטנה, שרי שמה, שהיתה בת שנה וחצי במות אמה. סבתא מרים היתה לשרי אם.  כשנישא אביה של שרי בשנית, בהיותה בת 5, חזרה היא להתגורר בבית אביה, אך התמידה לנסוע בכל סוף שבוע לבית סבה וסבתה, אליהם היתה קשורה כאל הורים. כשנפטר סבא יעקב, בהיות שרי בת 9, ירשה היא את עזבונו, כיורשתה של אמה המנוחה, יחד עם סבתה וילדיה האחרים. כשנולדו ילדיה הקפידה שרי להפגישם עם סבתא- רבא שלהם.    

    כשנפטר סבא יעקב, הגיעו דודתה ודודה של שרי אל בית אביה וניסו לשכנעו כי יוותר בשמה על חלקה בירושת הסב לטובת סבתה. האב סרב וטען שעליהם להמתין עד ששרי תוכל להחליט על כך, כאדם בוגר. בשנת 2009 הוזמנה שרי ע"י דודה ודודתה לפגישה, בעקבות גילוי קופת גמל של סבא יעקב. במהלכה ניסה דודה לשכנעה כי תוותר על חלקה בירושת סבה לטובת סבתה, במקביל לויתור שהוא ודודתה עשו. בתמורה סבתא מרים תכתוב בצוואתה כי רכושה יתחלק בין יורשיה עפ"י דין (שרי והדודים). שרי סירבה. בדיעבד הסתבר שהדוד והדודה ניסו, בעורמה ובתחבולות שקר, לסלק את שרי מחלקה בירושת סבה וסבתה, שכן צוואת סבתה משנת 2008, שהורישה הכל לדודים והיא הושמטה ממנה, כבר היתה חתומה באותה עת, שנת 2009!!

    כשהוגשה צוואת סבתא מרים לקיום, הסתבר שהיא כתובה בעברית. סבתא מרים לא קראה את הצוואה, שכן לא ידעה קרוא בעברית. על גבי הצוואה לא מצוין כי הצוואה תורגמה למנוחה לשפתה, רומנית, כי שוחחו איתה בשפתה, הסבירו לה שזו צוואה ובררו שהיא מבינה את הכתוב בצוואה, ותוכנה מקובל עליה.

    שרי הגישה התנגדות לקיום צוואה בטענה שהצוואה איננה ביטוי לרצונה החופשי של סבתה, והיא לא נעשתה תוך גמירות הדעת וצלילות הדעת הדרושים. אמנם החוק איננו דורש כי צוואה בעדים, שנכתבה בשפה שהמצווה איננו שולט בה, יש לקוראה בפניו בלשון המובנת לו, ועל הקורא או המתרגם לאשר את דבר התרגום על פני הצוואה. יחד עם זאת ברור שעשיית צוואה בלשון שאינה מובנת למצווה, תעלה חשד ברור בדבר הבנתו את תוכנה ואת הוראותיה, וביכולתו לגמור בדעתו לעשותה. חשש זה יוסר מלב ביהמ"ש כשיובהר לו שהצוואה תורגמה למצווה ללשון שהוא שומע ומבין.

    בפסיקה עלתה לדיון השאלה מה דינה של צוואה בעדים שנחתמה בפני וע"י מי שאינו מסוגל לקוראה. ובה נקבע כי בהיות הצוואה מסמך "חדצדדי" יחול עליה הכלל לפיו מי שחותם על צוואה שאין הוא מסוגל לקוראה, אם בשל אי ידיעת השפה, אם מטעם אחר, עליו להבטיח כי תוכנה יובא לידיעתו לפני שיחתום עליה ע"י אדם מהימן עליו (!), וכי עובדה זו תבוא לכלל ביטוי ברישום מתאים על פני הצוואה וחתימות האימות של העדים תתייחסנה גם לעובדה זו.
    לדברי ביהמ"ש אי עמידה בחובה זו חושפת את הצוואה לטענה שהמצווה "לא ידע" על מה הוא חותם, בשל כך שלא היה מסוגל לקרוא את הכתוב בה. נטל השכנוע כי המצווה "ידע", מוטל לפתחו של המבקש את קיום הצוואה, שכן מדובר בתנאי מוקדם לתוקפה.

    ביהמ"ש מפרש את התנאי לתוקפה של צוואה, הצהרת המצווה "זו צוואתי", בפירוש כפול: המצווה מזהה את המסמך כצוואה והמצווה מאשר כי תוכן הצוואה תואם את רצונו. מי שאינו מסוגל לקרוא ולהבין את תוכן הצוואה, הצהרתו איננה מבססת במידה הראויה את זיהוי ואישור הצוואה ותוכנה. העדר ציון מפורש בדבר תרגום הצוואה למצווה טרם חתימה, מבססת חשד שהמצווה לא הבין שצוואה לפניו ולא הבין את תוכן הצוואה עליה חתם. במקרה זה לא תורגמה הצוואה לרומנית וממילא גם לא נרשם בתוך הצוואה דבר תרגומה.

    סוף דבר. מיד עם הגשת ההתנגדות לקיומה של הצוואה, יצרו ה"זוכים" קשר עם שרי, ובמו"מ קצר הגיעו להסכמה לחלוקת העיזבון של סבתא מרים בין שלושת יורשיה עפ"י דין: שרי, דודה ודודתה.

הערה: רשימה זו הינה למידע כללי וראשוני בלבד ואינה נועדה בשום מקרה לשמש כיעוץ משפטי ו/או כתחליף ליעוץ משפטי לכל מקרה ונסיבותיו. הדברים נכונים למועד כתיבתם בלבד, ונכונותם עלולה להשתנות מעת לעת.